למה שתקתי

צללי העבר צפים ועולים מחדש, מזדחלים בחזרה לתודעתי ומעתה לא ירפו ממני עד שלא אקדיש להם את המקום הנכון והראוי לו בחיי.

אולם היו צריכים לחלוף עוד שנים רבות, כדי שאוכל להפנות, את כוחות הנפש הדרושים על מנת לצלול מחדש אל הזכרונות, כדי שיבשיל בי הדחף לספר את אשר קלטו עיני ושמעו אזני, באותם ארבע שנות אימה, ולא פחות מזה, כדי שארגיש שרוצים גם לשמוע ולדעת.

בהקשר אחרון זה, רישום הזכרונות מפי ע"י המנוח המהנדס הילל בירגר*, קרוב משפחה שהקדיש את שנותיו האחרונות לאיסוף עדויות עבור יד ושם, הייתה פריצת מחסום השתיקה הראשוני. שלב חשוב נוסף בהתפתחות זו הייתה השתתפותי בסדנת "אנשי העדות" של יד ושם, ומפנה מעשי חל בקורס לכתיבת זכרונות, שאורגן ע"י מחלקת הרווחה של משרד החקלאות לגמלאי המשרד, בהדרכתה של הסופרת דורית גינזבורג-זילברמן.

בעקבות הסדנה ביד ושם גם הוזמנתי להרצות בפני תלמידים, חיילים, בבתי ספר וביחידות צבא, ומהדינמיקה הזאת נולדו המחשבה והרצון להעלות את סיפור העדות שלי על הכתב ולהנציח בכך את אשר חייתי באותו סוף העולם, שירד עלינו בחטף, כאשר אלוהים הסתיר את פניו בפני ברואיו והשמים נשארו אטומים לשעוותם.

הייתי חייב זאת לעצמי, למשפחתי ולידידי הרבים, לשמירת האמת ההיסטורית, ולפני הכל לאלה שקולם לא ישמע עוד לעד...

לעתים אני נשאל למה נאלמתי דום קרוב ל- 60 שנה?

הרהרתי בזה רבות ודומני כי זאת התשובה היחידה והנכונה לשאלה הזאת:

"מי שלא הדחיק אחרי השואה, באופן טבעי ובלתי מודע, את הזיכרונות הנוראים, לא היה מסוגל לחזור ולבנות חיים חדשים ומלאים."

על כך כבר נאמרו בקהלת (פרק ג') הדברים הנצחיים הבאים:

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים
...עת לבכות ועת לשחוק
...עת ספוד ועת רקוד
... עת לחשות ועת לדבר"

ובימינו היו בודאי עוד מוסיפים: עת להדחיק ועת לזכור...

\* המהנדס הילל בירגר, מחבר הספר "טופוגרפיה שימושית", שהקנה את התורה הבסיסית והחיונית זו למפקדי ההגנה והפלמח לדורותיהם ובהמשך, עם הקמתו ב-1948, גם לצה"ל.