גלגלים צריכים להסתובב למען הניצחון
(בגרמנית: Raeder muessen rollen fuer den Sieg)
הייתה זאת הפעם הראשונה בחיי ששמעתי את השם הנורא הזה: אושוויץ. אמנם לצמרת הגטו הגיעו ידיעות על המתרחש, אך הן היו כה איומות ומזוויעות, שלא הופצו ברבים, גם בלי זה היו בגטו מספיק בשורות איוב מעוררי אימה.
דרך האשנב הקטן ניסו האנשים לקרוא את שמות התחנות בהם חלפנו ולנחש את כיוון הנסיעה. כל עוד הרכבת נעה דרך השטח הליטאי היה קשה לדעת לאן אנו מובלים, אבל הבחורים הצעירים בקרון שלנו לא חיכו לבאות.
הרכבת דהרה עכשיו דרך האיזור הדרומי של ליטא, שבו נמצאו כמשוער ביערות פרטיזנים ליטאים אדומים. האם היו קרובים או רחוקים?
גם אחותי נשארה, והודות לזה הצליחה בהמשך להציל את אימא מהסלקציה בשטוטהוף ובצעדת המוות, שנמשכה שלוש שבועות ארוכים במהלכם נרצחו אלפי נשים יהודיות, עד שהצבא האדום השיג את השיירה.
נשארנו אפוא בקרון מסורים לגורלנו, מצופפים זה ליד זה, והרכבת המשיכה להתגלגל ולהתנדנד על הפסים אל הבלתי נודע, במשך כל הלילה.
בבוקרו של יום המחרת התנועה נעצרה, הדלתות נפתחו וקבלנו הוראה לרדת אל הרציף עליו התנוסס שם התחנה: Stutthof, היינו בפרוסיה המזרחית וזאת לא הייתה הדרך לאושוויץ.
הניתוק מהמשפחה קרה בפתאומיות ובמהומה שנוצרה, תחת איומי השומרים, עמדתי המום ומאובן ורק המבט גילה את אשר עם לבנו.
חזרנו לקרונות. הדלתות שוב הוברחו ונסיעת הבלהות, ללא מזון, ללא מים, והגרוע ביותר - ללא אפשרות לעשיית הצרכים נמשכה ונמשכה.
היינו בתחנה שנקראה Fulda בה צומת מסילות ברזל ענקית. ככל שהעין יכלה להקיף נראו רק פסי רכבת שהצטלבו זה בזה.
לאחר נסיעה נוספת, נעצרה הרכבת בתחנה קטנה. ירדנו ממנה ולאחר צעדה ברגל הגענו אל מחנה מוקף בגדר תיל ומגדלי שמירה.
לפנינו התייצב איש SS גוץ עם פרצוף גס שנשא לפנינו איזה 'נאום קבלה' שהתחיל במילים אלה: 'אתם החראים!'
מסביב לישוב הקטן קאופרינג, ובקרבת העיר הבוורית Landsberg am Lech הוקמו בשנת 1944 11 מחנות חוץ של מחנה הריכוז Dachau.
הכינוי מפיו נועד להשפילנו, אולם אנחנו ידענו בדיוק מי כאן החראים, ומה שמפקד המחנה לא ידע, שבו במקום הדבקנו לו את הכינוי המבזה ובכל פעם שהופיע במחנה נשמע הלחש המתריע: זהירות, הנה ה-Arschloch ...מגיע!
עוד באותו היום שוכנו הבאים ב"מגורים". היו אלו מחפורות באדמה עליהם הציבו גג משופע. באמצע המחפורת עברה תעלה ששימשה למעבר, כך שמשני צדדיה נוצרו משטחים, בהם שכבנו זה לצד זה ישר על הקרשים מצוידים בשתי שמיכות מרופטות בלבד. מקלחות לא היו בנמצא, את הבגדים התחתונים שהושארנו בהם לא החליפו, וכך לא חלף הרבה זמן וכולנו היינו מוכים בכינמת. הכינים היו בכל מקום "בבגדינו" בשמיכות וזחלו על הקרשים ששימשו לנו כמיטות.
ההפרדה הפתאומית מנשות משפחתנו והמעבר החד מחיי הגטו, בו עם כל המגבלות חיינו במסגרת משפחתית ובלבוש אזרחי, לתנאיי משטר מחנה ריכוז, הכניס אותנו למצב של הלם.
אולם היו גם זריזים ומעשיים יותר, שמיד ראו את הנולד. עוד לפני שהבנו מה שקורה אתנו, הם יצרו קשר עם הקפו הגרמניים ובאמצעות שיחוד מונו להיות גם הם קפו ומשגיחים עלינו. בין אלה נמצאו אנשים שפלים וסדיסטים, שרצו להתחנף לממונים וניתנה להם ההזדמנות להכות ולהתעלל באחיהם, אך הרוב היו אנשים, שרק חיפשו דרך להגביר את סיכוייהם לשרוד, ועשו את המוטל עליהם בדרך פחות יותר נסבלת, ואף עזרו פה ושם ככל שהיה באפשרותם.
זכור לי המקרה שבו נדון אחד האסירים ל-25 מלקות. הקאפו היהודים שביצעו את פסק הדין, אמרו לו לשים שמיכה בתוך מכנסיו וגם זייפו את עוצמת המהלומות.
לסוג הזה השתייך גם החבר החדש של אחותי, שאחיו הצליח להתמנות לקאפו המטבח וסידר גם לו משרה של קאפו, והוא עשה רבות לעזור לי ובלעדיו סיכויי לשרוד שאפו לאפס, המזל שלי עדיין לא נטש אותי. אני גם רוצה כאן להעיד, למרות שיגידו, מה שיגידו, כי האיש התנהג ככל האפשר, גם עם אחרים בצורה אנושית ואף עזר להם, כאשר ניתנה לו ההזדמנות.
יום אחד הביאו תפ"א למחנה ובחוץ מעל המרתף נשארה ערמה גדולה והחבר הזה של אחותי מונה לשמור עליהם. הוא אפשר ואף עודד אנשים להתקרב ולקחת תפ"א תוך שהוא רועם בקולו ומוריד עליהם מכות קלות במקלו.
אני חושב שזה היה הוא שדחף אותי לשורות קבוצת העבודה, שנועדה לפריקת שקי המלט. אמנם פריקתם, נשיאתם וסידורם זה על גבי זה, במשך 12 שעות רצופות, לא הייתה גם היא עבודה קלה במיוחד, אבל היה קיים מקום עבודה הרבה יותר קשה כמה מונים: ביער הסמוך הלכה ונבנתה מפלצת בטון שבלעה רכבות של מלט ואת חייהם של אלפי אסירים יהודיים...
