הזדמנות למקום עבודה מהוגן...
ככלל נתנו לנו להאמין, כי מצבנו ועתידנו יהיה במידה רבה תלוי מהתועלת שהגרמנים יוכלו להפיק מכוח העבודה בגטו. לכן, כאשר מספר ימים אחרי סגירת השערים, הגיעה הדרישה ל-500 אקדמאים צעירים ואינטיליגנטים, לצורך עבודה בסידור ומיון ארכיונים, ראו בכך הזדמנות ראשונה להוכיח את יכולתנו. כך קרה שבבוקר המיועד התייצבו ליד השער של הגטו כמה מאות אקדמאים צעירים שנרשמו מראש, שראו בזה גם הזדמנות להבטיח לעצמם מקום עבודה נוח ומהוגן.
אולם כבר במהומה שפרצה בזמן היציאה ליד שער הגטו, שנעשתה תחת משמר כבד ותוך חטיפת אנשים נוספים מהבתים הסמוכים, כך שמספר היוצאים עלה על המספר המבוקש, לא בישרה טובות. הערב הגיע והיוצאים לא חזרו. בתחילה קיוו שהם נשארו ללון במקום העבודה, אבל גם בימים הבאים לא היה מהם כל זכר, וככל שעבר הזמן והשלטונות התחמקו מהסבר, גבר החשש והחרדה. תוך זמן קצר התפשטה בגטו השמועה הנוראית, שהועברה ע"י ליטאים, כי עוד באותו היום האנשים שיצאו, הובלו לפורט הרביעי ונורו כלם. אחרי זמן קצר, אושר הדבר גם ע"י השלטונות באמתלה של פעולת תגמול על חבלה, שבוצעה כביכול ע"י יהודים. רצח ה-711 אינטליגנטים*, זה המספר שנקב קרל יגר בדו"ח שלו המוזכר לעיל היה למעשה צעד מחושב ומתוכנן מראש, לערוף את הגטו ממנהיגים פוטנציאלים של התנגדות ומרי אפשריים.
בין הנרצחים היה גם אותו שכן, שניצל בנס מידי המרצחים הליטאים, כאשר נחטף יחד עם הגברים האחרים מבית הדירות שלנו, כפי שסופר קודם. בעת ההיא, נס אחד בלבד כבר לא היה מספיק יותר, כדי להישאר בחיים.
הרצח הזדוני של האקדמאים, היה אפוא אקורד הפתיחה של תקופת הגטו וסימן לעתיד להתרחש. משהו נורא עמד בפתח והאופטימיות ההתחלתית התחלפה במצב רוח קודר ומחשבות מעיקות על הצפוי לנו בהמשך. אך לא נשאר הרבה זמן להרהורים ושאלות. עוד לא התאוששו מאסון זה וכבר ירדו הנוראות בזה אחר זה על תושבי הגטו ההמומים.
\* מדו"ח קרל יגר מה-1 לדצמבר 1941: 711 Intell.-Juden aus dem Ghetto als Represalie fuer eine Sabotage-Handlung
תעודות בעלי המלאכה של יורדן
מיד אחרי זה הכתה את הגטו הודעה מבהילה ביותר. יורדן, הממונה על הגטו מטעם השלטונות הביא לאלטסטנראט 5000 תעודות, המעידות שנושאיהם הם בעלי מלאכה וציווה לחלקם ביניהם. בגטו היו באותו זמן כ-30000 בני אדם ולאחר רצח האקדמאים לא היה צורך בדמיון רב כדאי לשער את משמעות הדבר. הדעה הכללית הייתה, שמדובר בעצם "בתעודת חיים" ומי שלא יקבל אותה נדון ככל הנראה למיתה.
בתחילה לא רצה האלטסטנרט לחלק את התעודות, ובזה בעצם לקבוע מי לחיים ומי למוות, אבל בעלי המלאכה דרשו את החלוקה בטענה שאין לאלטסטנרט הזכות לשלול מהם את הסיכוי לחיים. המצב דמה לאוניה השוקעת למצולות, שעל סיפונה נמצאים 30000 נוסעים אך לרשותם עומדים סירות הצלה ל-5000 איש בלבד. בגטו השתררה פאניקה, התושבים צרו על בנין האלטסטנרט ודרשו לעצמם ומשפחותיהם את תעודות החיים.
בגילי לא היה לי כל סיכוי לקבל תעודה. הייתי שוב בווילקיה, אך הפעם שום ספינה מושיעה לא נראתה באופק. חשתי מועקה מרה ומקוממת והפכתי בדעתי היכן אוכל להסתתר בבוא הזמן.
בהמשך הופעלה על ה-SS, ששאפה להשמיד כמה שיותר יהודים, לחצים מטעם הפיקוד האזרחי והצבא הגרמני, שהיו זקוקים להרבה יותר עובדי כפייה למאמץ המלחמה הכולל מאשר ה-5000, (כמו למשל להרחבתו ובנייתו של שדה התעופה שהוא בלבד הצריך אלפי ידיים עובדות, בשתי משמרות ועוד עבודות פרך שהליטאים לא מיהרו "להתנדב" להם) דבר שנשא לבסוף פרי.
עדות ישירה לכך נמצאת בדו"ח המצוטט לעיל של Karl Jaeger מ- 1 לדצמבר 1941. להלן תרגום קטע רלבנטי: "אני יכול כיום לקבוע, שהמטרה לפתור את בעיית היהודים בליטא הושגה ע"י ה-EK 3. בליטא אין יותר יהודים, חוץ מהיהודים העובדים כולל משפחותיהם והם: בשאולן כ-4500, ב-קאונס- 15,000, בווילנה - 15,000, אותם גם רציתי לחסל, אולם זה גרם לפתיחת מאבק נמרץ מצד השלטונות האזרחיים ושל הצבא, דבר שהביא להוראה: אסור לירות ביהודים האלה ובמשפחותיהם.
