עכשיו או לעולם לא...

המשכנו לצעוד. שוב ושוב נפלו אנשים באופן פתאומי ותוך כדי הליכה על פניהם, כאילו שמישהו משך את האדמה מתחת לרגליהם. ככל שהרחקנו לכת, מזג האוויר הלך והחמיר. בדרכים ובשדות נערם השלג, שכעת התחיל לרדת בפתיתים גדולים. לאחר חציית גשר מעל נהר ליד העיירה Koenigsdorf, אפשר היה כבר לראות באופק את צללי הרי הטירול.

המחשבה על הבריחה אוחזת בי בקדחתנות, שהולכת וגוברת מרגע לרגע ומשתלטת על כל ישותי. בדמדומי הערב אנו צועדים עכשיו בסערת שלגים. השומרים המכורבלים במעיליהם וצווארוניהם המורמים מסונוורים ע"י השלג, אינם יותר כה ערניים וזה אולי הזמן המתאים ביותר לבריחה.

מישהו בשמים כנראה קרא את מחשבותיי. לידינו חולפת במהירות מכונית צבאית. צעד אחד הצידה וגם אני נופל לתוך השלג העמוק בתעלת הכביש. סביבי משתרר שקט. אני לגמרי לבדי בכביש! עכשיו עלי עוד להסתלק במהירות מהמקום!

אני זוחל במעלה המדרון ומגיע לפתח של אסם. הדלת אינה נעולה ואני מסונוור מהשלג מגשש את דרכי באפלה מוחלטת ונתקל בשקים פתוחים המלאים בר גרעינים נקיים אחרי הדיש.

מורעב ואחרי צום של יומיים אני דוחף את הגרעינים ברעבתנות לפי מלוא חופניים. תוך שאני לועס מלוא הפה, מתרגלים עיני בהדרגה לחשכה ורק עכשיו אני שם לב שאינני כאן לבדי! בבהלה האוחזת בי אני גם מבחין בצליליות של כובעי פלדה.

אני עוזב את האסם בבהילות. מימני אני רואה חורשה וחושב שבה אוכל למצוא מסתור. אני רץ לשם ובכניסה בין העצים אני כמעט מתנגש בשומר חמוש הקורא אלי: "מהר, מהר כנס כאן"!

מבולבל ומוכה תדהמה אני קולט, שנקלעתי בריצתי העיוורת בחזרה לטור האסירים. מרוסק מצער שאוחז בי, אני מתמוטט ליד גזע עץ.

למחרת היום אני שוב כמה פסים אפורים, בתוך גוש השורך את דרכו בסערת השלגים המתחדשת. אני ממש נאכל מבפנים מצער ומרירות נפש. לאחר שעלה בידי להתגבר על פחדי הנורא והצלחתי להימלט, חזרתי במו רגלי בחזרה לתוך המלכודת!

עד עכשיו המזל עמד ללא ליאות לצדי, עתה הוא פנה לי עורף ואנו הולכים כעת בדרכנו האחרונה.

תוך כדי כך הכביש שאנו צועדים בו מסתיים הישר אל מול שערי קסרקטין ענק, ולפני שאנו פונים שמאלה אני קורא על השלט הצמוד לכניסה: "בסיס הדרכה של צוערי SS"!!

כבר השלט בלבד הולך עלי אימים, אך בנוסף אני מבחין בצוערים, עם פנים סמוקים מכעס ושנאה, הנראים כמצטרפים למלווינו, מגדפים ומשמיעים איומים.

תרחיש האימים בראשי, הופך ממש לפני עיני למציאות!! השומרים שלנו מבוגרים ועייפים, אולם הצעירים הללו, אלו הם ודאי התליינים שלנו!

אנחנו עוברים ביישוב קטן. המקום נמצא תחת מעטה שלג כבד ואיש אינו נראה ברחוב. מישהו מהצועדים לפני נופל לתוך השלג והשומרים חולפים על פניו באדישות גמורה.

בהחלטה ספונטנית אני מאט את צעדי עד לסוף הטור, ומפיל את עצמי באמצע הליכה על פני. ניסיון בריחה אחרון ומיואש לאור היום! שוב כולם חולפים על פני ושום דבר לא קורה.

עוד רגע ואני לבדי לגמרי ברחוב, וזוחל מהר לתוך החצר הקרובה לתוך מחסן קטן פתוח וריק, שבו אני נשכב בפינה על הרצפה. שוב הצלחתי להתחמק! האמנם?

"כאן נמצא פושע, כאן נמצא פושע"... זאטוט כבן ארבע או חמש, שצץ משום מקום מצביע עלי באצבעו הקטנה וצועק בקולו הדקיק והרם.

הכל מתרחש במהירות. תוך מספר רגעים מתכופפים מעלי שני חיילים של המשטרה הצבאית הגרמנית. מבוהל ואחוז אימה אני מעמיד פני גוסס.

אחד מהם שולף מצית ושורף את קצה אפי. אינני מרגיש אלא דגדוג קל באף, ואינני מזיז את ראשי. "הוא קפוט" הוא פוסק ועל שאלת חברו: "ומה יקרה איתו"? הוא עונה: "הזונדרקומנדו יגיע עוד מעט!"

עכשיו אני קולט בבהלה רבה, מדוע השומרים עברו על פני הנופלים בלא להתייחס אלינו. זה לא קרה מאדישות ולא מחוסר אכפתיות! הם פשוט השאירו את המלאכה הבזויה לקומנדו המיוחד שהולך במאסף ויורה באסירים ששוכבים מעולפים לצדי הדרך. המערך הרצחני ממשיך לפעול ללא רחם עד השנייה האחרונה!