שגרה של מאבק קיום

נקפו ימים והחיים בגטו נכנסו לכעין שגרה של עבודת כפייה ומלחמת קיום יום יומית. אלפים עבדו בבניית שדה התעופה, אחרים בבריגדות בעיר בשירותים חיוניים לצבא הגרמני, ואני הסתדרתי כאמור בבתי המלאכה לאחר שהות מסוימת בבית הספר למלאכה, שגם הוא נפתח בגטו ברשות השלטונות. לאחר העבודה וביום המנוחה נפגשתי עם בני גילי והתחלקנו בעיקר בשמועות שנמסרו מפה לאזן, והגיעו לגטו בדרך לא דרך, כי אפילו קניית עיתון היה כרוך בסכנת נפשות. ידענו כבר שמלחמת הבזק של הגרמנים נכשלה, שהסתערותם נבלמה ע"י "גנרל חורף", ושלצבא האדום היו גם פה ושם הצלחות. אף כי הייתה בזאת נחמה פורתא בלבד והחזית הייתה מאד רחוקה, היה בזה במציאות העגומה של הגטו, כדי לעודד מעט ולהזין תקוות עמומות, שאולי, בכל זאת, יקרה איזה מהפך או נס.

מפי חברים יותר מבוגרים נודע לי דבר נוסף, שדברו עליו בחצאי מילים וברמזים בלבד. בחסות הרגיעה היחסית וההסתגלות לשגרת "קיום", התארגנה בגטו תנועת התנגדות. לא ידעתי פרטים, אבל שמעתי שמקצת צעירים יוצאים ומצטרפים לפרטיזנים האדומים שנמצאו ביערות וגם שבגטו התחילו לחפור בונקרים חשאיים. גם גונב לאזני, כי כדי להתקבל לפרטיזנים האדומים ביערות, המצטרפים חייבים להיות מצוידים במלואם משרוך נעל ועד לחגור כולל בנשק אישי.

כיצד הצליחו לעמוד בתנאים אלה ומניין השיגו את האמצעים, באיזה גבורה והקרבה עצמית, קנו או אפילו גנבו נשק והבריחו אותו לפעמים לגטו, מנין השיגו את כל הציוד הנדרש וכיצד נתאפשרה היציאה המאורגנת על נשקם וציודם מהגטו, איזה תפקיד היה בכל זה למשטרת הגטו, שהייתה מעורבת עמוק בכל הפעילות המחתרתית ולאנשים בתפקידי המפתח השונים בראשם מנהלי בתי המלאכה, כל זה נודע לי רק בדיעבד, מהפרסומים הרבים שיצאו במשך הזמן לאור. גם הוסתר ממני, עד למות הגבורה הטרגי ביחד עם קציני משטרת הגטו האחרים, שגיסי יודקה זופוביץ, היה אחד מהדמויות הבולטות בתנועת המחתרת ואף הדריך אותם בתוך אחד הבונקרים בשימוש בנשק.

לא השתייכתי לשום תנועת נוער שמהן גוייסו האנשים, וכנראה הייתי גם צעיר מדי כדי להתקבל לשורות המחתרת. אבל כבר הידיעה בלבד רוממה את רוחי, עזרה לי לשכוח את תלאות הגטו ואת מצבנו המיואש. למרות שהיינו בודדים ושכוחים מהעולם, למרות שהיינו בתוך ים של שנאה, למרות תנאי החיים הבלתי אפשריים, למרות כל אלו הצלחנו בכל זאת ולמרות הכל להתנגד!

מי שלא מסוגל, בימינו, להעמיד את עצמו באותה הסיטואציה, של אזרחים שלווים המוצאים את עצמם מחוץ לכל חוק, נרדפים על צוואר ע"י כל זרועת השלטון, חסרי כל עורף או יותר נכון עם עורף עוין, מותשים בעבודות פרך, סובלים חרפת רעב וקור, נתונים במאבק יום יומי להישרדות אל מול אימת הטרור הנאצי הרצחני, על יעלה על דל שפתיו את שאלת הלעג לרש: מדוע הלכתם כצאן לטבח?

במקום זה, ישפיל נא את עיניו בענווה, וישאל בפליאה גדולה:

איך וכיצד, למרות הכל ואף על פי כן, מצאו דרך, עוז, גבורה וכוח להתנגד?!