"הבריחה" אל תוך המלכודת

בשבוע הראשון של יולי, חל כאילו שנוי מסוים במצב. "חיפושי הבית" של הליטאים נפסקו וכמה מאות נשים שנמצאו עדיין בפורטים, כולל בת דודתי לנה, משתחררים במפתיע. היות וראינו, שהפוגרומים וגרירת האנשים ורציחתם בפורטים נעשה בידי הליטאים, אפילו שזה היה תוך התעלמות השלטונות הגרמניים, זה מביא אותנו לחשוב, כי כל מה שקרה עד עכשיו הייתה השתוללות הליטאים וכעת הגיע הזמן של "האורדנונג", אותו סדר גרמני מפורסם.

האשליה כי מעכשיו משתנים הכללים, מביא את אמא להרהורים הבאים: למראית עין, הכל מצביע על כך שבעיירה ההיא מצבנו יהיה יותר בטוח מאשר בקאונס.

אמא שמתמלאת פתאום במרץ רב מחליטה, שהיא תיסע יחד איתי לוילקיה, לבדוק ולסדר שם את העניינים.

אחותי הדוברת גרמנית רהוטה ויש לה הופעה בטוחה, ניגשת אל הגשר ומנסה לדבר עם הקצין הגרמני.

הדרך לווילקיה עוברת על הגשר מעל הנהר ויליה. כבר בנקודה זו, איש המיליציה הליטאית המפטרל על הגשר, עוצר אותנו ורוצה לגרור אותנו לאחד הפורטים.

האם היה זה אדם הגון ונקעה נפשו משפיכות הדמים, או שזו הייתה יותר תוצאה של הסברת אחותי, איני יודע, אבל הקצין הגרמני מדבר עם השומר הליטאי ומוציא אותנו מהבעיה הזאת.

העגלון, שהתקדם לסוף הגשר והתבונן במתרחש ממרחק בטוח, ממשיך בדרך ולאחר כברת דרך מגיע אל הפניה לכביש הראשי המוביל לוילקיה.

"מה דעתך, האם נלך הלאה או שוב לאחור?"

עד לרגע זה אני הילד הקטן, שלא שואלים לדעתו. סכנת החיים המיידית והרצון שלי לחיות ומבוכתה של אימי, גרמו לי לפרוץ מבעד הגבולות שבהם ילד קטן נשאר על מקומו ומקשיב בשקט למבוגרים.

קודם לכל, אין לי שום חשק לשוב על עקבותיי ולעבור עוד פעם על הגשר, לאחר שבקושי יצאנו משם בשלום.

כפי שצפיתי אין איש על הגשר, אולם בזוית עיני אני חש תנועה של דמות הרוכנת מאחורי מעקה הגשר.

זה כבר הפעם השניה באותו היום שהמזל מאיר לנו פנים.

אך מה הלאה? העיירה עדיין רחוקה. כאשר אני מרים את עיני אחרי כמה רגעים, אני רואה עגלת קש ועליה שני חיילים גרמנים.

שוב ובפעם השלישית היום המזל עומד לימיננו.

לאחר כמה שעות של נסיעה מתוחה מחופרים בתוך הקש, אנחנו מגיעים לוילקיה.

נראה אפוא, שכאן אכן שוררת 'האורדנונג' הגרמנית.

זאת לא אותה העיירה השוקקת חיים.

מצעד אחד למשנהו ומבית לבית אוחזת בנו אימה חשוכה.

אחוזי חלחלה הגענו למטה אל הרחוב המוביל.

כל העניין הזה של רפואת שיניים כאן, שאמא הפעילה כמרפאה שיניים, הפך לבלתי רלוונטי.

שוב יש לנו מזל, שביום הזה מלווה אותנו ללא הרף.

אך למרות, שיש לנו באופן כה בלתי צפוי, אישור רשמי להיות כאן, הסכנות שאורבות לנו עדיין לא חלפו.

אם עוד היה לנו ספק כלשהו, או התקשינו להפנים, את מה שראינו בשבועיים האחרונים בקאונס.

זאת, מחוץ לכל הסכנות האורבות לנו עדיין במקום.

אם לא די בזה, הרי הדבר עוד תלוי בחולית השמירה.

לעת עתה עלינו לחכות והוא מכניס אותנו לאחד מבתי.

מהחלון הקטן של 'הבוידם' נפרשים לפני כל שטח.

רק הספקתי להעיף מבט ואני כבר רואה לתדהמתי.

הנס קורה, וזה היום כבר מזלנו החמישי.

אני מתכופף מעבר החלון ומנפנף לו.

"רוצו לגשר ככל יכולתכם! תוך שניות!"

כאשר אנו מגיעים חסרי נשימה אל המזח.

הסמל מסמן בידו והספינה העמוסה בחיילים.

תמרון העגינה נמשך כמה דקות.

מעייני מרוכזים בספינה המתקרבת לאיטה למזח.

במצבי זה חודרים אלי, כמו מבעד איזה מסך.

"בן כמה אתה ילד?" בן כמה אני?

היום ה-10 ליולי, יום ההולדת שלי!

"היום מלאו לי 14" אני ממלמל.

רק נאמרו הדברים והספינה נצמדה למזח!

בלי מילה נוספת ומבלי לאבד אף שניה.

תוך כדי כך חצאיתה של אמא גולשת כלפי מעלה.

רק עברנו והספינה כבר נדחפת מהמזח.

קודם לאט ובהדרגה יותר ויותר מהר.

ההלמות הקצבית של כפות גלגלי הספינה.

אנחנו מנפנפים למציל שלנו, שדמותו על המזח.

הספינה נדחפת במלוא הקיטור במעלה הנהר.

בפעם הראשונה ביום הזה אני חש הקלה.

עוד רגע של חרדה נכונה לי.

החייל הטבח, שואל את אמא מי אנו בעצם.

לאחר נסיעה של כמה שעות בהן אנו גם חולפים על פני הדאצ'ה שלנו, שממנה אני נפרד במבט מלא ערגה בפעם האחרונה בחיי, אנחנו מגיעים חזרה לקובנה. שוב למזלנו, מחכה על המזח כרכרה יחידה, שעגלונה שמח לקראת הלקוחות הבלתי צפויים, והוא מביא אותנו בלא פגע בחזרה לדירתנו. היום הארוך ביותר בחיי הסתיים ולאות גדולה משתלטת עלי. אך לפני שאני נרדם אני עוד שומע את דברי אחותי: "היום הודיעו על הקמת הגטו".