פרולוג

"לכל זמן, ועת לכל חפץ, תחת השמים..." (קהלת, ג')

יללת הצופרים הרעידה את דממת הבוקר של ה- 5 ליוני 1967. זה כבר מספר שבועות שאנו חיים תחת צילה המאיימת של פלישת הצבאות המגויסים של שכנינו הערבים, הצרים מכל עבר על הארץ הקטנה ומאיימים עלינו שוב בהרס וחידלון. עתה הגיע שעת ההכרעה.

הגעתי למדינת ישראל שזה עתה נולדה, כפליט שואה, לאחר שלוש שנות העפלה בהם חציתי גבולות וטיפסתי על האלפים בדרכי מבריחים "בלילות חשוכי כוכבים", הפקרתי את נפשי בספינונת עץ לגליו הסוערים של הים התיכון ונמלטתי ממחנה ההסגר של הוד מלכותו בקפריסין, הישר למלחמת השחרור.

מזלי הטוב שליווה אותי נאמנה לאורך כל תהפוכות הגורל המשיך להטיב עמי גם כאן, וביחד עם אסתר רעייתי, ששרדה כיחידה מכל משפחתה והעפילה כמוני לארץ, בנינו לנו חיים חדשים. עתה היו לשנינו משרות קבועות, גג מעל הראש, שני ילדים בריאים, ולעם היהודי היה שוב מקום תחת השמש.

העתיד הצטייר בגוונים ורודים, והעבר כאילו לא היה קיים...

לעתים מזומנות נפגשנו גם עם חברים, שיחד אתם עברנו את כל הדרך הארוכה, ובילינו בשיחות על כל דבר, אשר עניין והדאיג אותנו ורק נושא אחד אף פעם לא הועלה ולא הוזכר... מה שהיה שם... זה היה טמון, דחוק ונדחק, אי שם בשיפולי המוח, חור שחור שבלע את כל זכרונות האימים, סגור מסוגר וחתום, ורק בלילות טרופים מחלומות הבלהות, הוא העיק על הנשמה, עד לאותו בוקר שבו יללו הצופרים...

בעוד אני מהדק בחיפזון את שרוכי נעלי הצבא שלי, זולגים לאטם מתוך החור השחור צללי העבר, שאני מנסה לנער מעלי. הלא אנחנו מזמן כבר לא אותה אכלוסיה חסרת האונים, שחייה היה הפקר למרצחים. רחוק מזה, אבל מה יקרה אם נפסיד, רק פעם אחת ויחידה את המערכה, רק פעם אחת ויחידה...

המחשבה הזאת מעיקה על לבי ואני מנסה לנער אותה מעלי, אך כאשר אני מרים את עיני, אסתר עומדת לפני. כל מילה מיותרת, אני רואה זאת בעיניה, היא שוב שם... שם, היכן שהיא תמיד נמצאת נאנקת בחלומותיה, ילדה קטנה, שבינות שיבולי הקמה צופה כיצד אימא ואחיותיה, הקטנה עדיין עם בקבוק חלב בידיה, מובלים ע"י זדים לבלי שוב...

אנו מתחבקים ונפרדים בעיניים מצועפות וכאשר אני נמצא כבר ליד הדלת נשמעת השאלה, אשר יותר מכל דבר אחר חושפת מה שעובר ברגעים אלו בראשנו: "להיכן דחפת את האקדח שלך?"