התחלת האימה
קולות ירי מהדהדים מכל הכיוונים, סוסים מאוכפים ללא רוכב, דוהרים מבועתים ברחובות העיר וחיילי הצבא האדום, שהליטאים יורים עליהם מהחלונות והגגות, רצים שפופים ומבוהלים לאורך קירות הבתים. כל זה אני רואה, בעודני צופה בלב מתכווץ, מאחורי הוילונות הכבדים בביתו של סבא צמח, על הרחוב שמתחתי.
בתמימותי הילדותית, האמנתי בכל לבי למילות שירי ההלל, שפארו ורוממו את הצבא האדום הכביר והבלתי מנוצח, שלעת מבחן ינתץ את כל כוחות החושך והרשע. אמונה ילדותית זו, והמחשבה שהטוב תמיד מנצח, מתרסקים עכשיו ממש לנגד עיני.
הכל התחיל לפני יומיים. אמא שהמשיכה לנהל את המרפאה שלה בוילקיה, שהתה בסוף השבוע בביתנו בקאונס.
בוקר בהיר צבע את שמי העיר באדום ואני שכבתי נים לא נים, כאשר טלטולי אחותי ניתקו אותי משרעפי.
"קום מהר ותתלבש! פרצה מלחמה! כרגע קיבלתי טלפון מחברתי שגרה לא הרחק משדה התעופה, שהופצץ היום בעלות השחר."
הדבר הבא שאני זוכר הוא, שהתאספנו מבוהלים ומודאגים אצל סבא צמח (צמח כץ, בתמונה), שגר לא הרחק מאתנו.
סבא צמח לא היה יהודי יושב קרנות. הוא הירבה לנסוע לחו"ל, לעסקיו או לביקור בניו שלמדו בברלין ובשוויצריה, הכיר את העולם הגדול וכולם העריכו את נסיונו ורצו לשמוע את דעתו על המצב.
"אינכם צריכים להיות כה נפחדים ומבוהלים מהגרמנים, אני מכיר אותם היטב עוד מימי מלחה"ע הראשונה, הם עם תרבותי וממושמע מאד."
"אבל מה יקרה עכשיו"? סבא צמח מתעצבן: "שום דבר לא יקרה! סדר יהיה! אני אקבל את ביתי בחזרה(!)... אמנם נצטרך לעבוד עבור הגרמנים, אבל אני כל חיי עבדתי וזה לא מפחיד אותי."
רק הספקנו להירגע קצת מדבריו, משיג אותנו צלצול הטלפון של איליושה, הדוד מצד אימי. כפקיד בכיר במנגנון הסובייטי הוא פונה ישר מהעבודה לרכבת שהמתינה בתחנה...
"עזבו את הכל ורוצו ישר לרכבת, עדיין יש לכם זמן!"
כמו רבים וטובים אחרים, היינו מופתעים לחלוטין מפרוץ המלחמה. אני מניח כי מה שהתרחש בשעות הרות גורל אלו בין הורי, הוסתר ממני, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה קרה.
בשעות הערב נשמע משם פיצוץ חזק מלווה בלהבה ותוך זמן קצר מתחילים דפיקות עזות על דלת הכניסה האחורית של הדירה.
בנשימה עצורה, אני מסביר להם בליטאית רהוטה השגורה בפי, כי דבר זה כלל לא יתכן, משום שחוץ ממני ולאמי לא נמצא כאן אף אחד.
