מאורת החפרפרת

לאחר מפקד הספירה, בדמדומי השחר או הערב, יצאנו לעבודה דרך שער המחנה ואבוי למי שלפקודה: כובעים הסר! לא הסיר אותה במהירות מראשו. מקום העבודה עצמו נמצא בתוך יער עצי אשוח אליו צעדנו ברגל הלוך וחזור מרחק ניכר. כאמור היה עלינו לפרוק קרונות של מלט מרכבות שהגיעו למקום ללא הפסק. העבודה נמשכה 12 שעות עם הפסקה קצרה לאכילת משהו, שכנראה היה כל כך עלוב שהיום אני כלל לא זוכר ולא בטוח שהיה כדבר כזה.

המשגיחים הגרמנים היו אנשי יחידת בנייה מיוחדת הנקרא על שם מהנדס גרמני Organisation Todt שנשאו שרוולים עם צלב קרס, והיו נאצים מושבעים. כל אחד מהם היה מצויד במקל, שבו היכה כרצונו, במי שנראה להם כלא עובד מספיק מהר. רובם היו אנשים גסים ואכזריים מאד. מראה שנחרט בזיכרוני: "אסיר שוכב בתוך המלט השפוך, עיניו אפו ופיו מלאים באבקה" והוא כבר אינו נושם.

כשחזרנו עייפים למחנה קיבלנו בנוסף לחתיכונת הלחם מהבוקר גם מרק, שככל שעבר הזמן נהיה דליל יותר ויותר. אחר כך נשכבנו סחוטים על דרגשי העץ המשותפים, עם השמיכות שבהן חיכו עוד גם הכינים לחלקם בדמנו.

ההזנה שקיבלנו לא עמדה בשום יחס למאמץ העבודה המתישה. לאחר שבועות מעטים, פלג גופם העליון של אנשים רבים היה כחוש וחסר בליטות, והרגליים היחפות והנפוחות דמויי בולי עץ בצצו מתחת לשמיכה. בסלנג המחנה קראו להם "מוזלמנים" ובכל בוקר נמצאו רבים מהם מתים.

השיעור הגבוה של תמותה מרעב קטלני ותנאים ירודים לא הטרידה את מנהלת ה-SS, כי מספר העבדים לא פחת! הביאו תחילה שרידי גטו קאונס, ואחרי זה הובאו יהודי הונגריה, צ'כיה ויוון ישירות מאושוויץ.

אני התחלתי לאבד ממשקלי וחשבתי איך להאטת התהליך כדי להרוויח זמן. התחלתי לתחבל בהגדלת זמני ההפסקות בעבודה, דבר שהיה כרוך בסכנה גדולה וגם בפחד רב.

משמרות הלילה באו לקראתי, כי כמעט בכל לילה ניתנו אזעקות אוויר. כאן עלה בי הרעיון "ליצור בין השקים מחבוא שבו הייתי יכול להמשיך ולנוח" גם בשוך האזעקה. הביצוע לא היה מסובך - זקוק לכמה קרשים ולהסיר רבדים של שקי מלט.

התעוררתי בבהלה גדולה כאשר יכולתי להבחין שסככת המלט הייתה ריקה מאדם! במצוקה קשה חמקתי אל בינות עצי היער, ורציתי לחזור כאילו הייתי נאלץ להתפנות. הקאפו הבחין בי ודחף אותי לתוך השורות. הספירה התחילה מחדש והפעם המספר התאים לנדרש.

אנשי הקבוצה כעסו שבאשמתי הפסידו זמן מנוחה יקר, וכל הדרך למחנה חשתי את מבטי התרעומת שלהם. הדבר יכול היה להסתיים בכי רע. מכאן ואילך לא העזתי יותר להשתמש במחבוא וחיפשתי דרכים חילופיות לנוח.

כל האתר נמצא בתוך יער סמיך וניצלתי זאת כדי להתחמק אל בין העצים. רחש ענפי העצים וריח האזוב הזכירו ימי ילדות מאושרים, אולם הקור והפחד לא אפשרו שהות ממושכת. נאלצתי לחזור ולחמם את עצמי בנשיאת שקי המלט וחמקתי חזרה ליער. כל הלוך ושוב הזה לא יכול היה להימשך זמן רב, כי ידעתי שיום אחד אתפס.