מיפקד במגפיים מבריקות...
החזית הלכה והתקרבה וחדירת מטוסים סובייטיים לשמי העיר מלווים באזעקות האוויר, הלכו ותקפו. עם זאת שגרת הגטו נמשכה כרגיל, עד לאותם שלושת הימים המרים והנוראים שהתחילו בבוקרו של ה-27 לחודש מרץ 1944.
בערבו של אותו יום היה יודקה במצב רוח טוב. הוא צחצח בקפדנות רבה את מגפיו וסיפר, כי למחרת היום נקבע מסדר למשטרת הגטו, לשם קבלת הוראות חדשות הקשורות לפעולת המשטרה בזמן אזעקות האוויר.
כאן המקום להעיר כי העלילו על תושבי הגטו, שכביכול שולחים איתותים למטוסים, לכן לא ראה במסדר לקבלת הוראות בהקשר זה, משהו חריג או מדאיג. הוא גם העיר, דרך אגב, כי גקה, (Geke) המפקד החדש של הגטו, שנקרא כעת "מחנה ריכוז קאונס", נתן פקודה להופיע במגפיים מבריקות כדבעי.
יודקה, שכאמור היה קצין, ראה בזה דבר שגרתי. פקודת "המגפיים המצוחצחות" שידרה אווירת "הכל כרגיל", שמנעה עלית חשד כלשהו...
באותו היום התעוררתי קצת יותר מאוחר ואיחרתי לעבודתי. גרנו אז בנפרד מאחותי ובעלה, בבית קטן לא הרחק מבתי המלאכה ובדיוק כאשר רציתי לרוץ לשם, הופיע אחותי חיוורת ומבוהלת בדלת הכניסה.
לפני זמן קצר היא קיבלה ידיעה נוראה, שכל משטרת הגטו נאסרה, הגטו מוקף ואקציה עומדת להתחיל בכל רגע. אימא לא הייתה בבית כי יצאה בבוקר לעבודתה בעיר. סבא יוסף, דודה ברטה ואנוכי ירדנו אל המרתף הקטן מתחת לרצפת המטבח ואחותי כיסתה את מכסה המרתף בשטיח ורצה עצמה להסתתר באחד ה"מלינות".
אולם לאחר זמן קצר היא חזרה עם הידיעה, שהאקציה מכוונת הפעם נגד זקנים וילדים מתחת לגיל 12, לאכלוסיה שאינה עובדת ולכן מוטב שארוץ מיד לבתי המלאכה, מה שאכן הספקתי עוד לעשות.
שעות של דאגה ומועקה חלפו לאיטם. אנשי ה-SS סרקו ובדקו כמה פעמים את חדרי בתי המלאכה והעמדנו פני עסוקים, אולם איש מאתנו לא היה מסוגל לעבוד.
כאשר התליינים נסתלקו יצאתי לחצר לבדוק את המצב ושמתי לב כי מספר אנשים טיפסו על הגדר ומסתכלים לכיוון הרחוב שבו נמצאו המגורים שלנו. הצטרפתי אליהם.
ביתנו היה כאמור לא הרחק מהמקום ובטווח העין, בדיוק ברגע שהבטתי ראיתי, למרבה הזוועה, את דמותם של הדודה ברטה וסבא יוסף מוצאים בריצה מהבית ונדחפים על משאית, שעמדה שם.
המראה הזה צרוב לתמיד בזיכרוני: הסבא והדודה ברטה שכה אהבתי אותה, שתי דמויות נרדפות ומבוהלות בדרכם האחרונה...
לאחר מכן נודע לי כי לאותה משאית נזרק, ברחוב ורניו השכן, בנה בן השנתיים של בת דודתי לנה, נינו של סבא יוסף, שקרעו אותו מבין זרועותיה. הסבא לקח את נינו לזרועותיו וכך הם הגיעו ביחד אל גיא ההריגה.
עכשיו שאני כבר בעצמי סבא, אני חושב לפעמים בלב מתכווץ: האם הספיק ללחוש לאוזנו הקטן, כי אין זה אלא חלום בלהות שעוד מעט יחלוף, בעוד שליבו משתבץ בחזהו.
כאבי וצערי גברו עד לבלתי נשוא, כאשר נודע לי גם, שכל אנשי המשטרה היהודית הובלו לפורט התשיעי. אהבתי והערצתי את יודקה, את הגבר היפה והגאה, התגלמות היהודי החדש. עכשיו הוא היה בפורט התשיעי ורחובות הגטו התמלאו בזעקותיהם של האמהות ובכי קורע הלב של האבות, שחזרו מעבודתם מחוץ לגטו ולא מצאו יותר את ילדיהם לנצח...
אמנם חלק מהשוטרים היהודיים הוחזרו לבסוף מהפורט לגטו, אולם יודקה ואתו עוד ארבעים בעלי תפקידים ודרגות בכירות, נשארו שם לנצח...
החוזרים סיפרו על עמידתו הגאה לפני מעניו ותלייניו. כאשר הוחזר פצוע וקרוע אל תאו לאחר החקירה, הוא קרא לפקודיו וחבריו, בכוחותיו האחרונים לא לבגוד ולא לגלות למרצחים את הבונקרים בהם הסתתרו עדיין ילדים וזקנים.
אקציית הילדים והקשישים, האיומה והאכזרית נמשכה 3 ימים רצופים. הורי הילדים וקרובי המשפחה הנותרים, המומים ואבלים, נדרשו להמשיך ולעבוד עבור המאמץ המלחמתי הגרמני. אולם לכולם היה ברור כי ימי הגטו ספורים. מי שיכול היה ניסה להסתלק אל המחבואים אצל הליטאים מחוץ לגטו, ובבונקרים שעדיין לא נתגלו, אגרו מזון ומים, לתקופה הגורלית. (כאשר הגרמנים לפני נסיגתם שרפו את הגטו נספו חלק גדול מהמסתתרים.)
אימי ואחותי עברו למחנה העבודה בשנצי, שהיה מנוהל ע"י יהודי בשם ברקמן. ברקמן היה ידוע ביכולתו להסתדר עם הגרמנים ומסתבר שהיה מיודד עם מפקד המחנה, עד כדי שתכננו יחד בריחה של כל המחנה ליערות לפני הפינוי. התוכנית לא יצא לפועל בגלל אישה יהודיה שהייתה אהובתו של המפקד, ובהשפעתה הם ברחו לבדם והתכנית כשלה.
המשטר בשנצי היה אכן נוח מאד עד כדי פליאה. אמנם ישנו על דרגשי עץ דו קומתיים בתוך אולם גדול אבל לא הפרידו בין גברים לנשים. בין דרגשי העץ נתלו שמיכות שיצרו כעין תאי מגורים בהם התמקמו זוגות. היו שם אנשים נשואים, אך גם היתר מצאו מהר אחד את השני.
לאן נעו הגלגלים? האם היינו בדרך לאושוויץ?
