הטרמפיסט
הטרמפיסט שעלה למכוניתי בכניסה לקיבוץ חולדה התעלם משאלתי. היה זה מתנדב חו"ל צעיר, מאלה שהציפו בהמוניהם את הארץ מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הם באו מוקסמים ונלהבים לתהות על קנקנו של עם, שרק לפני כמה עשורים היה קורבן חסר אונים וקם לתחייה מעפרו, כמו אותו עוף החול האגדי, בהפתיעו את כל העולם, שכמעט והספיד אותו שנית, בשיא יכולתו וגבורתו.
הייתי בדרכי לביתי מעבודתי בישובים חקלאיים, כמדריך בשרותי ההדרכה של משרד החקלאות, ושני המתנדבים ביקשו להגיע למנזר לטרון. למרות שזה האריך את דרכי, שמחתי להיענות לבקשתם, אם מתוך אהדה ואם מתוך סקרנות. בדרך שאלתי אותם, באנגלית, לארץ מוצאם. הבחור לידי השיב מיד, כי בא מאנגליה, אולם הברנש שישב מאחור השאיר את שאלתי תלויה באוויר ומיד היה לי ברור מנין הגיע... "אתה מגרמניה הלא כן?" עברתי לגרמנית, שפה ששגורה בפי עוד מילדותי, והוא הנהן במבוכה בראשו. ומאיזה מקום שם בדיוק, המשכתי לשאול כדי להפיג במקצת את המתח. "אה, את זה אתה בטח אינך יכול לדעת. אני בא ממקום קטן ובלתי ידוע, כאלה יש אלפים בגרמניה ואין כלל סיכוי ששמעת עליו", השיב. רציתי להמשיך בשיחה הנינוחה, אך איני מתעלם כי אחזה בי גם תחושה מוזרה של ניחוש לב... "ובכל זאת", התעקשתי, והתשובה הכתה אותי באלם: Waakirchen!
הברנש הזה בא, לא מכל מקום אחר, אלא הישר מאותו ישוב קטן בואכה טירול, שם נטשו אותנו שומרי ה-SS והגיע לקצו מסע האימים, שנכנס לספרי ההיסטוריה כצעדת המוות, ממחנה הריכוז דאכאו. מאותו מקום שבו נסתיימו עבורי ארבע שנות אימה, בהם חיי היו תלויים לי מנגד יום אחר יום ומחזות זוועה רדפו זה את זה!
איזה סבירות הייתה, שבין מאות ואולי אלפי המתנדבים מכל כנפי התבל, ומבין אותם אלפי העיירות שגרמניה אכן משופעת בהם, בדיוק את האיש הזה יזמן הגורל העיוור למכוניתי?! איזה יד נעלמה הפגישה אותנו בצורה כה בלתי אפשרית, כאילו המשך לאותה שרשרת של מיקרים שלא יאומנו, שליוו אותי לכל אורכה, של אותה דרך האימים וייסורי הנפש והגוף, עד לרגעיה האחרונים ממש, שאילולי זאת לא הייתי זוכה היום, כמעט שישים שנה אחרי, לספר עליהם כאן.
בתדהמה עוצרת נשימה שאחזה בי, נקטעה השיחה באחת. המשכתי בנסיעה בדומיה מלאה ושני הטרמפיסטים שלי היו שרויים במבוכה שהלכה וגברה מרגע לרגע. הגענו ללטרון ועצרתי בשולי הדרך. הייתי נסער, אך לא יכולתי לתת להם ללכת, ככה סתם, בלי להסביר את פשר שתיקתי הפתאומית וגם אחז בי רצון משונה להפתיע ולקנטר קצת את בן שיחי, שלמרות כעשרים שנותיו לא היה לו מושג כלשהו, שאחד השלבים האחרונים של רצח העם היהודי התרחש והסתיים ליד כפר מולדתו.
הסתובבתי לאיטי לאחור ונתתי בו מבט ארוך, שהגבירה את אווירת המבוכה שרבצה כמו עננה בחלל המכונית, וכממשיך את השיחה מהמקום שבו נקטעה, אמרתי בנימה של מסתורין: "הכיצד זה אינני יודע היכן נמצאת Waakirchen?! הנה ואתאר לך איך מגיעים לשם: יורדים בדרך הנחש המתפתלת ליד העיר Wolfratshausen, עוברים על גשר מעל נהר, חולפים ליד העיירה Koenigsdorf וממשיכים בירידה בואכה Bad Toelz, שם עוברים ליד הקסרקטין הגדול ופונים..."
בן שיחי בוהה בי בהפתעה גמורה וכלא מאמין למשמע אוזניו, אך לפתע מאירים פניו כמי שמצא את התשובה לשאלת מיליון הדולר: "אה!!" הוא פולט חצי שואל חצי מנחש, "אתה בוודאי הגעת לשם כתייר"?!?
השיחה הולכת ומסתבכת לשיח חירשים טרגי-קומי. האסיר מוכה הרזון שחייו תלויים לו מנגד, הצועד בכוחות הולכים ואוזלים עשרות ק"מ ביום, מאוים ורעב לפירור לחם, הלן בשדות ומתחת לשלג... הוא תייר!!
דבר יותר אבסורדי וגרוטסקי לא יעלה אפילו בדמיון הפרוע ביותר. רציתי להפתיע ונמצאתי מופתע. המום, אני ממלמל משהו כמו: "תייר... כן... אולי...אבל על חשבון הרייך השלישי", ומהחיוורון שלובשים פניו של בן שיחי אני רואה כי הוא קולט לבסוף, שנקלע לפגישה ממנה כנראה חשש יותר מכל, בהגיעו לארץ.
נרעשים וללא אומר יורדים השניים מהרכב ואני ממשיך את דרכי הביתה שקוע בזיכרונות. הנהג האוטומטי שבתוכי החליף מהלכים וניווט את דרכו, אני את הדרך לא קלטתי. מה שחלף לנגד עיני היו גוויות של עור ועצמות, קשת בונקר בטון ענקי- המפלצת שבלעה ללא שובע, שורה אין סופית של רכבות עמוסות מלט ואלפי קורבנות אדם, שיירת אסירים ששורכת את דרכה בסערת שלגים והירויים בצדי הדרך...
