סובבוני להט אש בוערת
פרק #43 - מי היו מצילי ואיך הסתיימה הקטטה עם אנשי ה-SS
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 5 דקות קריאה

ארבעים שנה אחרי השחרור מצאתי את עצמי עם רעיתי אסתר בגרמניה, מגשש את דרכי במכונית שכורה, במסלול צעדת המוות בואכה טירול.

"הנה באמת הקסרקטין הגדול", מעירה אסתר בהתרגשות הולכת וגוברת, כאשר אנו חולפים ליד מבנה מרובע עצום ממדים. היא שמעה ממני את קורותיי ובכל זאת היא מופתעת, כאשר הסיפור לובש לפתע לנגד עיניה ממדים מוחשיים, ובאופן לא מפתיע גם אני חש קצת כמוה.

אחרי עוד כברת דרך מתגלה לעיני החורשה שבה שכבנו מכוסים בשלג, שירד ללא הפסק, בלילה האחרון לפני השחרור. עוד מספר רגעים ואנו נמצאים ב- Waakirchen.

יצאתי למסע אל העבר, כדי להיווכח שזכרוני לא מתעתע בי ולהמחיש לעצמי, כי מה שנדמה עכשיו כאילו שקרה באיזה עידן רחוק או בפלנטה אחרת, התרחש אמנם כאן, בדרכים אלה, בתוך החורשות ובעיירות הללו, מקומות שיש להם שמות והם עומדים על תלם כעדים אילמים.


 

עם זאת הייתה לי גם משאלה כמוסה, לפגוש מישהו מאנשי המקום, שהיו עדים למתרחש באותם הימים הרחוקים ויהיה ביכולתם להבהיר לי מי היו ומאין הגיעו האנשים, שהוציאו אותי בכוח ותוך סיכון עצמי מציפורני התליינים, ביום האחרון לפני השחרור . דברים שנשארו מאז סתומים ובלתי מובנים.

כל עובר אורח שנראה לי בגיל רלוונטי, אני עוצר ושואל האם ידוע לו את אשר קרה כאן בימי המלחמה האחרונים, אולם נתקל במשיכות כתפיים או תשובות מסוג "הייתי במלחמה", או "עברתי לכאן ממקום אחר" וסתם "אין לי מושג", וכיוצא באלו, תוך שהם מהווים תנועה ביד, כמנסים לגרש איזה צל טורדני מהעבר…


 

גם בעיירה הסמוכה, Reichersbeuern, שבה ניסיתי ביאושי להתחמק משורות הצועדים לאור היום, הדבר חוזר על עצמו. ניכר שהנושא רגיש ומרתיע והם נמנעים מלדבר על כך…

עייף מהנסיעה הארוכה ולאחר שנואשתי מהסיכוי לדובב כאן מישהו, אני מחליט לוותר על המשך החיפושים. לגמרי במקרה נמצאנו עומדים ליד מינימרקט קטן. זה היה ממש לפני שעת סגירת החנויות ואנו מיהרנו לחדש את מלאי הצידנית שהחזקנו אתנו במכונית. היינו הלקוחות האחרונים והיחידים בחנות והאישה שישבה ליד הקופה, עקבה בתשומת לב וסקרנות גלויה אחרי שני הזרים, שניהלו ביניהם שיחה בשפה בלתי מוכרת, שנשמעה לה בודאי מוזרה מאוד.

"אתה יכול עוד לשאול את האישה שליד הקופה, בעיירות הללו הן ודאי מכירות את כולם, אומרת לי אסתר. "עזבי, אין בזה כל תועלת, את לא רואה שהם לא רוצים לדבר על הנושא" אני משיב בהשלמה עם המצב. אבל אסתר לא מרפה: "מה זה?! נסענו לכאן אלפי קילומטרים ועכשיו אתה לא מוכן עוד פעם אחת לשאול!!".

ללא רצון רב, אני מנסה את מזלי בפעם נוספת, בטוח שאשמע שוב אחת מאותם ההתחמקויות המנומסות... אולם במפתיע אני נענה בשאלה המקפיצה אותי מהמקום: "האם אדוני היה בדאכאו"?…


 

פרייה קונסטוולד, יודעת בדיוק על מה אני מדבר, היא אמנם עברה לכאן כשהתחתנה, אך בעלה יליד המקום ראה בהיותו נער את השיירה, ומאז ועד עצם היום הזה הוא אינו יכול לשכוח את המראה ושב ומספר על כך, כל פעם מחדש, "האם אדוני היה רוצה לדבר אתו... ?"


 

כמו אז, ליד קיבוץ חולדה, שוב המקרה העיוור מוביל אותי אל האיש היחידי אולי בכל העיירה, שייחלתי לפגשו, וזאת ברגע האחרון ממש, שמסתייע רק הודות לאינטואיציה הטבעית שאסתר חוננה בה, ושוב מזומנת לי פגישה בלתי אפשרית...


 

פרידל קונסטוולד היה אז נער כבן 14, וזה סיפורו: הגברים היו במלחמה, ואותו מגייסים לשליחויות ציבוריות בעיירה. וכך, בעוד שיתר תושבי העיירה מסתגרים בבתיהם, מוצאת אותו שיירת הרפאים שלנו יחידי ברחוב.


 

הלום תדהמה הוא מביט על האנשים הדומים לרוחות רפאים, שזורמים ברעש טרטור נעלי העץ על הכביש העובר ליד בית הוריו, כאשר לפתע מתעופף לקראתו, מבין השורות הצועדים, חפץ גדול המתגלה כהרמוניקה (כעין אקורדיון קטן), מלווה בבקשת תחינה: "מהר ילד, לחם!" *


 

הוא מספיק עוד להשיג את השיירה, עם לחם אפוי ביתי, שקיבל מאמו ולזרוק אותו לאסיר, כאשר בעיטה חזקה של אחד השומרים, מלווה בקללה, מעיפה אותו אל בין שורות הצועדים. מבועת הוא נמלט בבהלה מצדה השני של השיירה, אל בין הבתים ומעיז רק בלילה לחזור לביתו. מאז הוא שומר על כלי הנגינה (הגרמושקה נמצאת כעת כמוצג באתר הזכרון של דאכאו), במחשבה מוזרה שלא מרפה ממנו, כי יבוא יום ומישהו ידפוק על דלת ביתו ויבקשנה מידו. כאשר אני מאשר לשאלתו, שהייתי אחד מדמויות הרפאים שחלפו אז ליד ביתו, אני רואה שהשערות על זרועותיו סומרות, פשוטו כמשמעו.

פרידל ופרייה קונסטוולד התגלו כאנשים פתוחים וידידי אמת, מאותם גרמנים שאינם יכולים ואינם מוכנים לשכוח. הודות לקשריהם הנרחבים עם תושבי המקום יכולתי לשחזר את אשר התרחש באותו אחרי הצהרים הגורלי והתבהרו לי הדברים שנשארו מאז בגדר תעלומה. על כך סיפר לי פרידל קונסטוולד עצמו את הדברים הבאים:


 

"היה זה מזלך הגדול שאלו היו פליטים מהמזרח שהגיעו עד לכאן ברכבת, אך נאלצו לנטוש אותה ולהמשיך הלאה רגלי, בגלל תקיפת הרכבות מהאוויר. הם היו מפוכחים, ממורמרים ומאוכזבים לגמרי מהנאציזם, שבגינו הפכו לפליטים חסרי כל ונאלצו להימלט מבתיהם כל עוד נפשם בם. לכן הם היו כה נדהמים ונזעמים כאשר ראו, כי הנאצים ממשיכים עדיין במעשי הרצח שלהם, עד לרגע האחרון ממש.


 

לכך הצטרפה, ללא ספק גם טינתם כלפי הרוסים, שמפחד נקמתם ברחו. כאשר הסתבר להם כי אנשי ה-SS השנואים עליהם הם בנוסף לכל רוסים, הם ממש התפוצצו ופירקו עליהם את כל זעמם."


 

בעזרתו של פרידל פגשתי אנשים נוספים שזכרו ונאותו לספר לי את הידוע להם מהימים ההם. על שאלתי, האם שמע מישהו מהם על אנשי SS סלביים, שעברו או שהו במקום, קיבלתי את התשובה הבאה: אכן כן, הם עברו מכאן, כי הרי מצאו אחד מהם הרוג על הכביש ומניחים שנדרס בתאונת דרכים...!


 

נראה לי עם זאת, שההסבר שקיבלתי על פשר התנהגותם של אותם הפליטים, עדיין לא מסביר במלואו, את הסתערותם, יוצאת הדופן, בידיים ריקות על שני אנשי SS חמושים, על מנת להציל מידיהם אסיר יהודי אלמוני. אוכל רק להוסיף ולומר דבר אחד: המזל, שלא יאומן, בכל זאת לא עזב אותי ונשאר עומד לצדי, עד הרגע האחרון ממש.


 

* ב-KZ קאופרינג 1, הייתה תזמורת קטנה. לאנשי ה-SS הייתה חיבה משונה למוזיקה, כאילו להוכיח לעצמם ולאחרים שהם אנשים "בעלי תרבות". בנוסף זה עשוי היה לעשות רושם טוב על מבקרים או מסתכלים מבחוץ, כאשר התזמורת ניגנה מרשים עליזים בעוד האסירים שהיו כבר שלדים מהלכים, יצאו לעבודה. המנגנים, לשעבר מנצחים וסוליסטים מפורסמים תוגמלו בצלחת מרק נוספת ונחסכה מהם עבודת הפרך הקטלנית. לכן ראו בכלי הנגינה שלהם כעין "ביטוח חיים". מסיבה זו לא הרפו מהם וסחבו אותם בכוחותיהם האחרונים, גם בצעדת הפינוי המאומצת. רק ייאוש סופי גרם להם להשליך אותם בניסיון אחרון להשיג קצת לחם.

איתי בתמונה - הקונסטוולדים וביתם



לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


אין עדיין פירגונים
הדף נקרא 14 פעם, ארבע פעמים עד הסוף
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת