סובבוני להט אש בוערת
פרק #42 - גורלם של בני המשפחה
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 4 דקות קריאה
אחותי ואמי שרדו אף הם את מחנות Stuthoff האכזריים ואת צעדות המוות הנוראיות בהם נספו אלפי אסירות יהודיות. אחותי הצילה את אמא במחנה שטוטהוף המרכזי, שהיה מחנה השמדה לכל דבר. כאשר רצו להפריד ביניהן בזמן הסלקציה, היא קלטה, לפי מכנסי הפסים שבצבצו מתחת לחלוקו של "הרופא", כי הוא בעצמו הנו אחד האסירים של המחנה. דרישתה התקיפה: "תשאיר לי את אמי"! הביכה אותו והוא נתן לאמא לעבור. יותר מאוחר בהיות אמי רופאת שניים, שעזרה לאסירות בעזרת מחט גדולה שנשארה ברשותה, השאירו אותה לעבוד במרפאת המחנה. משם יכלה גם לעזור, במקצת לאחותי שיחד עם האסירות האחרות הועבדו שעות ארוכות בחפירת תעלות מגן נגד טנקים. בצעדת המוות הם הגיעו באפיסת כוחות גמורה לעיירה Chinnhof, שם הוחזקו במתבן, אותו רצו שומרי ה-SS לעלות באש, אך כנראה שלא הספיקו, מפני שהיו מוקפים והודות להתקדמותו המהירה של הצבא האדום.

בזמן השחרור הם היו כל כך חלשות, שיצאו מהמתבן על כל הארבע, פשוטו כמשמעו. אמא חלתה בטיפוס, אולם הבריאה הודות לטיפולה המסור של אחותי. אחרי השחרור הן שבו חזרה לליטא הסובייטית. אימי הצליחה ב-1945 לצאת משם, בעזרת ארגון "הבריחה" הידוע, והשתתפה יחד איתי בכל דרך ההעפלה הארוכה והקשה, כולל המעבר הרגלי של האלפים מעל תהומות פעורים. היא הייתה יחד איתי גם בספינת המעפילים ובמחנה ההסגר של קפריסין וחיה מאושרת בקרבתנו בארץ עד גיל 86 שנה.
שנות ה-60, אמי יחד עם ילדי, מיכל וחגי

אחותי דיטה סיימה את לימודיה בבית הספר הגבוה לשפות בווילנה, בה המשיכה ללמד כמורה לשפה הגרמנית. בגלל הנסיבות החליטה להתמחות בשפה שהייתה שגורה על פיה מגיל הילדות. היא עלתה לארץ בשנת 1973, יחד עם בעלה השני וולודיה שפרלינג והועסקה כדוצנטית לשפה הגרמנית, במשך שנים רבות במוסד Goethe, ליד השגרירות הגרמנית בתל-אביב, העיר שבה היא חיה עד עצם היום הזה ולשנים ארוכות בעתיד לבוא. הבן יצחק, שנולד אחרי המלחמה ונקרא על שם אבינו שנספה בשואה, חיי עם כל משפחתו הילדים והנכדים בארצות הברית.
סבא צמח נפטר בגטו ממחלת הלב. ליבו נשבר בקרבו, אחרי שראה שכל עמל חייו, שבנה לו ולצאצאיו, עולה בלהבות השואה. הוא החזיר את נשמתו לבורא במיטתו ונקבר בבית הקברות היהודי הישן בעיר קאונס. אשתו, הסבתא בסיה נרצחה ביחד עם סבא יוסף בירגר והדודה ברטה במרץ 1944 באקציית הילדים והזקנים במרץ 1944.

הדודה אמה, שבנה ובעלה נרצחו בפורט השביעי בתחילת המלחמה, נספתה במחנה שטוטהוף.

בתה לנה ובעלה אפריים הצליחו להסתלק מהגטו לפני חיסולו הסופי ונשארו לחיות. להלן סיפור בריחתם הדרמטית:
ביחד עם קבוצה שלמה, שסידרו להם מחבוא אצל ליטאי, הם ניסו לפרוץ בשעות הלילה מהגטו דרך שטח בית הקברות. אולם הזקיף הגרמני, ששוחד מראש, בגד בהם ופתח עליהם באש. רוב אנשי הקבוצה נפגעו מיד ונורו למוות, לנה ואפריים שהספיקו להשתטח על הארץ לא נפגעו. כאשר השומר ניסה לטעון מחדש את נשקו הוא הופל ארצה ע"י אפריים, והוא עם לנה פתחו במנוסה. אפריים ניצל בשחייה, דרך הנהר ויליה, ולנה הסתתרה בחסות החשיכה תחת גרם המדרגות של בית בקרבת המקום. שניהם הצליחו להגיע למחבוא, שרדו את המלחמה ולאחר זמן הצליחו גם לעזוב את ליטא. בסופו של דבר הגיעו לארצות הברית בה הצליחו לבנות להם מחדש קיום צנוע ומכובד. אפריים נפטר לפני שנים, ולנה עם בנה לאון, שנקרא על שם אביה שנספה כאמור בתחילת המלחמה, חיים היום בארצות הברית.

הדודה רחיל, שכזכור גורשה ב-1941 ע"י השלטון הסובייטי, זמן קצר לפני פרוץ המלחמה לעומקה של ברית המועצות, חזרה משם והצליחה להגיעה לארץ, בה חיה עוד שנים רבות עד מותה. אולם שני ילדיה שלאסונה נשארו בליטא, נספו כאמור באופן טרגי.

האח של אבא, הדוד חנון, שחיי בפריס כאשר התחילה פלישת הצבא הגרמני, ברח לדרום ובסופו של דבר מצא מקלט בכפר צרפתי קטן בגבול עם איטליה. הוא התקבל בידידות על ידי אנשי הכפר שהמילה Juif, (יהודי) לא אמרה להם הרבה. המקום היה כל כך קטן ונידח, שלא היו בו כל שוטר או נציג שלטון אחר והוא התמקם בתוך מבנה עזוב בתוך הכפר. חנון ניזון מתפ"א שחפר לו בשדות ומארוחות אליהם הוזמן ע"י הכפריים שהתיידד אתם. הוא היה איש רעים להתרועע, ידע הרבה סיפורים מעניינים ובדיחות מצחיקות לרוב, וזה בודאי הועיל לו לא מעט, ביחסיו עם אנשי הכפר.

יום אחד התגלגלה לכפר יחידה גרמנית. חנון שחשב כי מישהו הלשין עליו וברח לשדות. שם חיפש מסתור בתל קטן מכוסה כולו בשושני בר, שהתגלה כחורבה ישנה של בית שמרתפו נשאר על כנו. למרות שהסתבר יותר מאוחר, כי הגרמנים הגיעו למקום רק משום שטעו בדרך, לא העיז לגור יותר בכפר והמשיך לשכון בתוך "ארמון האגדות של "היפיפייה הנרדמת" המוקף בשושני הבר, אף כי חלק את "ארמונו" עם כל מיני רמשים ששרצו שם. שם הוא נשאר, ללא הפרעה, עד ליציאת הגרמנים מצרפת. אחרי זה חזר לפריס, התפרנס בתחילה בהוראת השפות הרבות ששלט בהם במלואם, התחתן עם הלגה, אחת מתלמידותיו וחי באושר עד לגיל המופלג של יותר ממאה שנה. הדודה הלגה תיבדל לחיים ארוכים, ממשיכה להתגורר בפאריס, ביתה הפתוח לאורחים, מהווה נקודת אחיזה עיקרית שלנו בביקורנו בצרפת והיא גם מבקרת אותנו כל שנה בארץ.





לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת