סובבוני להט אש בוערת
פרק #39 - עכשיו או לעולם לא...
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 5 דקות קריאה
המשכנו לצעוד. שוב ושוב נפלו אנשים באופן פתאומי ותוך כדי הליכה על פניהם, כאילו שמישהו משך את האדמה מתחת לרגליהם (אנשים אלה נורו לאחר מכן ע"י קומנדו מחסלים מיוחד שהלך במאסף, אותם יצא גם לי "לפגוש" בהמשך). ככל שהרחקנו לכת, מזג האוויר הלך והחמיר. בדרכים ובשדות נערם השלג, שכעת התחיל לרדת בפתיתים גדולים. לאחר חציית גשר מעל נהר ליד העיירה Koenigsdorf, שהייתה גם היא מושלגת כולה, אפשר היה כבר לראות באופק את צללי הרי הטירול. זהו אם כן היעד הסופי, חולפת מחשבה במוחי, אנחנו מובלים להרים ושם, באיזה גיא נידח הרחק מעיני הבריות, יתפטרו מעדי הראיה האחרונים... (לפי עדויות שונות הייתה קיימת כוונה או תוכנית לחסל אותנו בגיא ה- Oetztal בטירול)

המחשבה על הבריחה אוחזת בי בקדחתנות, שהולכת וגוברת מרגע לרגע ומשתלטת על כל ישותי: "ברח בן אדם ברח, אל תמשיך להיגרר, עליך להתגבר על הפחד המעיק והמשתק המקונן בתוכך, הצל את חייך".

בדמדומי הערב אנו צועדים עכשיו בסערת שלגים. השומרים המכורבלים במעיליהם וצווארוניהם המורמים מסונוורים ע"י השלג, אינם יותר כה ערניים וזה אולי הזמן המתאים ביותר לבריחה, אבל איך אפשר לחמוק מהדרך מבלי שישגיחו בכך ו... כל עוד שיש לך כוח ללכת אתה ממשיך לחיות, ואילו ניסיון בריחה כושל, פירושו קרוב לודאי מוות בטוח.

מישהו בשמים כנראה קרא את מחשבותיי. לידינו חולפת במהירות מכונית צבאית, שדוחקת אותנו לשולי הכביש. אנו נתקלים זה בזה, אנשים כושלים ונופלים וזה מבזיק בי: עכשיו! או שלעולם כבר לא תעשה את זה... צעד אחד הצידה וגם אני נופל לתוך השלג העמוק בתעלת הכביש. אני שוכב ומחכה לשמוע דריכת בריח רובה...עדיין אוכל לקום... אך שניות חולפות ושום דבר לא קורה. סביבי משתרר שקט. אני מרים את ראשי ומסתכל: אני לגמרי לבדי בכביש! עכשיו עלי עוד להסתלק במהירות מהמקום! מצד ימיני על המדרון מעלי, רואים מבנים של חווה בודדת, שם אמצא לי מסתור. אני זוחל במעלה המדרון ומגיע לפתח של אסם. הדלת אינה נעולה ואני מסונוור מהשלג מגשש את דרכי באפלה מוחלטת ונתקל...בשקים פתוחים המלאים בר! גרעינים נקיים אחרי הדיש, שום דבר יותר טוב בעולם לא יכולתי לאחל לי באותו רגע!!!

מורעב ואחרי צום של יומיים אני דוחף את הגרעינים ברעבתנות לפי מלוא חופניים, ובעוד הם נטחנים בשיני אני כבר מרגיש את מתיקותם ושום מעדני עולם לא יכולים להתחרות בארוחה בלתי צפויה זו הנופלת עלי כמן מהשמים.

תוך שאני לועס מלוא הפה וממלא בהם גם את הכיסים, מתרגלים עיני בהדרגה לחשכה ורק עכשיו אני שם לב שאינני כאן לבדי! בבהלה האוחזת בי אני גם מבחין בצליליות של כובעי פלדה. אילו הם חיילים גרמנים המחטטים בדיוק כמוני בתוך השקים! מישהו עובר מאחורי ונעצר לרגע, כתוהה מה לדמות בלבוש המשונה הזה פה, אך ממשיך ללכת הלאה. אני עוזב את האסם בבהילות, במטרה למצוא מסתור אחר, ואולם החצר רוחשת עכשיו בחיילים גרמניים, של איזה יחידה הנסוגה מהחזית. יתכן שאלה בכלל אנשי ה-SS ואחוז פאניקה אני רץ עכשיו בשביל היורד בחזרה לדרך. אין שום מנוס אחר, השלג נערם בשדות בגובה בלתי עביר ועלי להישאר בתוך המסלול. מימני אני רואה חורשה וחושב שבה אוכל למצוא מסתור. אני רץ לשם ובכניסה בין העצים אני כמעט מתנגש בשומר חמוש הקורא אלי: "מהר, מהר כנס כאן"! מבולבל ומוכה תדהמה אני קולט, שנקלעתי בריצתי העיוורת בחזרה לטור האסירים, שממנו נמלטתי בסכנות נפשות רק לפני זמן קצר, אשר חונה כאן ללינת לילה! מרוסק מצער שאוחז בי, אני מתמוטט ליד גזע עץ ושוקע למצב של ספק חוסר הכרה חלקית לתוך שכחת השינה הגואלת.

למחרת היום אני שוב כמה פסים אפורים, בתוך גוש השורך את דרכו בסערת השלגים המתחדשת. מה שקורה בתוכי קשה לתאר: אני ממש נאכל מבפנים מצער ומרירות נפש. לאחר שעלה בידי להתגבר על פחדי הנורא והצלחתי להימלט מציפורניהם האיומות של אנשי ה-SS, חזרתי במו רגלי, מוכה בעיוורון של פאניקה בחזרה לתוך המלכודת!

מתוסכל עד עומק נשמתי, מיואש ומדוכא אני גורר את עצמי הלאה שקוע במחשבות שחורות.
עד עכשיו המזל עמד ללא ליאות לצדי, עתה הוא פנה לי עורף ואנו הולכים כעת בדרכנו האחרונה...
תוך כדי כך הכביש שאנו צועדים בו מסתיים הישר אל מול שערי קסרקטין ענק, ולפני שאנו פונים שמאלה אני קורא על השלט הצמוד לכניסה: "בסיס הדרכה של צוערי SS"!! כבר השלט בלבד הולך עלי אימים, אך בנוסף אני מבחין בצוערים, עם פנים סמוקים מכעס ושנאה, הנראים כמצטרפים למלווינו, מגדפים ומשמיעים איומים: "אתם היהודים, האשמים במלחמה הזאת עכשיו נעשה אתכם את החשבון!"

תרחיש האימים בראשי, הופך ממש לפני עיני למציאות!! השומרים שלנו מבוגרים ועייפים, אולי כבר אפילו מיואשים ואדישים, אבל הצעירים הללו, אלו הם ודאי התליינים שלנו ולשם כך הביאו אותנו הנה, כך אני מבין את המתרחש כאן והייאוש שלי עכשיו סופי!

אנחנו עוברים ביישוב קטן. המקום נמצא תחת מעטה שלג כבד ואיש אינו נראה ברחוב. מישהו מהצועדים לפני נופל לתוך השלג והשומרים חולפים על פניו באדישות גמורה מבלי להתייחס אליו כלל!... בהחלטה ספונטנית אני מאט את צעדי עד לסוף הטור, ומפיל את עצמי באמצע הליכה על פני. ניסיון בריחה אחרון ומיואש לאור היום! שוב כולם חולפים על פני ושום דבר לא קורה, עוד רגע ואני לבדי לגמרי ברחוב,וזוחל מהר לתוך החצר הקרובה לתוך מחסן קטן פתוח וריק, שבו אני נשכב בפינה על הרצפה. שוב הצלחתי להתחמק! האמנם?

"כאן נמצא פושע, כאן נמצא פושע"... זאטוט כבן ארבע או חמש, שצץ משום מקום מצביע עלי באצבעו הקטנה וצועק בקולו הדקיק והרם. הכל מתרחש במהירות. תוך מספר רגעים מתכופפים מעלי שני חיילים של המשטרה הצבאית הגרמנית, שאני מכיר לפי הפחים האובליים על חזיהם. מבוהל ואחוז אימה אני מעמיד פני גוסס, מה שכאילו צריך להצדיק את הימצאותי כאן. אחד מהם שולף מצית ושורף את קצה אפי. האם היה זה הקור או אולי הפחד המשתק, אבל אינני מרגיש אלא דגדוג קל באף, ואינני מזיז את ראשי. "הוא קפוט" הוא פוסק ועל שאלת חברו: "ומה יקרה איתו"? הוא עונה: "הזונדרקומנדו יגיע עוד מעט!" (הקומנדו המיוחד, כלומר המחסלים כבר בדרך לכאן) והם עוזבים את המחסן. עכשיו אני קולט בבהלה רבה, מדוע השומרים עברו על פני הנופלים ועל פני, בלא להתייחס אלינו. זה לא קרה מאדישות ולא מחוסר אכפתיות! הם פשוט השאירו את המלאכה הבזויה לקומנדו המיוחד שהולך במאסף ויורה באסירים ששוכבים מעולפים לצדי הדרך. המערך הרצחני ממשיך לפעול ללא רחם עד השנייה האחרונה!


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


0 פירגונים
הדף נקרא 12 פעם
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת