סובבוני להט אש בוערת
פרק #38 - מקום שהזאבים מתכנסים למועצותיהם
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 3 דקות קריאה
(בגרמנית: Wolfratshausen)

כאשר יצאתי לצעדה טיפחתי בלבי תקוות רבות, אבל ביומו השישי מאז שעזבנו את מחנה קאופרינג, עדיין ממשיכים להיגרר הלאה בכוחותינו הדלים ההולכים וכלים, מתגבר אצלי הייאוש ואיתו גם גוברות המחשבות על הבריחה. אבל איך ניתן להתחמק, כאשר ביום אנו מובלים תחת משמר כבד וללינת לילה שובינו תמיד בוחרים מקום, כמו שדה פתוח או בתוך גיא, המאפשר להם להקיף אותנו ולהשגיח עלינו מכל צד.

עם רדת החשכה המשכנו ללכת בדרך המתפתלת במורד לקראת יישוב כלשהו. הפעם נבחרה ללינת לילה גבעה בודדה ומיוערת בדלילות. בהצטלבות יכולתי לקרוא את השם על שלט הדרכים: Wolfratshausen. שם מוזר, אי שם בבווריה בואכה טירול, אז בעבורי מקום נידח ושמו הגרמני כתפור עליו: "מקום שהזאבים מתכנסים למועצותיהם".
גם אני התייעצתי עם עצמי באותו לילה. חשבתי על ארבע השנים, שהיו כבר מאחורי, גדושים בסכנות ובמפגשים עם המוות, מהם נחלצתי במזל בלתי מצוי. חשבתי על חייל הוורמכט, אז על הגשר בווילקיה, שאיחל ליום הולדתי ה-14, שאזכה להגיע לגיל 15... עכשיו הייתי כבר בן 17, אבל סיכויי להוסיף עוד שנים לחיי הלכו ופחתו מיום ליום...למרות רעם התותחים ההולך ומתקרב המשכנו להיות אחוזים בטופריהם של חיות הטרף, שלא הניחו לנו אף לרגע. לאן בעצם מובילים אותנו? מה מחכה לנו בסוף הדרך?

אף כי צעדתי יום שלם מבלי לאכול דבר, לא הרגשתי באופן מתמיה כל חולשה, אבל כמה זמן עוד אוכל להמשיך בזה? הלא במוקדם או במאוחר גם אני, כמו רבים לפני, אפול באפיסת כוחות על פני, ואשאר שוכב, עם כדור בראשי כעוד קורבן אלמוני נוסף, לצדי הדרך. מחשבות קדחתניות אלו התרוצצו בראשי ולא יכולתי להירדם, הבריחה הצטיירה לי עכשיו בבירור, כסיכויי היחיד להמשיך ולחיות. הבטתי סביבי וגיליתי בקרבת המקום גומחה קטנה בקרקע, מספיק גדולה ועמוקה להכיל גופו של אדם, ולרגע שיחקתי ברעיון להיכנס לתוכה ולהתכסות בשלכת הרבה, שהייתה פזורה כאן בשפע. אולם כנראה שלא הייתי עדיין מספיק מיואש, ולא הצלחתי להתגבר על פחדי.

כאשר התחלנו, באשמורת האחרונה, להתכונן להמשך ההליכה, התקרב אלי במפתיע נער יהודי פולני בלתי מוכר . הוא אמר לי, שהנו קודח בחום גבוה ואין לא כוח להמשיך. "הנה קח את הלחם שלי, לך זה עדיין יכול לעזור להישאר בחיים, ואני לא זקוק לו יותר." במילים אלה הושיט לעברי את מעט הלחם שבידו. הסתכלתי עליו המום ומזועזע ונרתעתי בבהלה לאחור. בגלל שלחמי נגנב, הייתי אמנם זקוק ביותר למתן הבלתי צפוי כל כך, אך לא הייתי מסוגל להושיט את ידי לקבלתו. הרגשתי שבעושי כך אני מבצע באותו רגע את גזר דין המוות ויחד עם הלחם לוקח ממנו את נשמתו.

עוד היום אני יכול לראות את עיניו הפעורות בתדהמה, שבהם דימיתי גם לראות תוכחה שקטה. היה זה בעצם רצונו האחרון ואולי הייתה זאת גם נחמתו האחרונה, שבהצילו מישהו אחר מותו לא יהיה לשווא, ואני דחיתי אותו...

למה? הוא שאל אותי, למה? מלמלתי משהו בחיפוש נואש לאיזה תירוץ ובאותו רגע הבזיק לי הרעיון. הסברתי לו את תוכניתי להסתתר בגומחה והצעתי לו לעשות כן, כי בניגוד אלי אין לו בעצם מה להפסיד, וגם מיהרתי להוסיף, שבעשותו כן הוא עוד יזדקק ללחם שבידו. הוא קיבל את הצעתי ואני כיסיתי אותו בשלכת, שגירפתי ברגלי בעוד אני כאילו מסתובב לי לתומי.

בדמדומי השחר עזבנו את הגבעה. אני זוכר היטב כי פחדתי להפנות את מבטי לאחור, פן אעורר חשד.

כאשר אחרי שנים הוקמה בקרבת המקום אנדרטא לזיכרון צעדת המוות וסיפרתי לנוכחים את קורות אותו הלילה, הפנו את תשומת לבי שבאחד מהעיתונים המקומיים התפרסם, זמן קצר אחרי תום המלחמה, סיפור על אסיר לשעבר שחזר לגבעה וחיפש שם דבר מה.


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


0 פירגונים
הדף נקרא 11 פעם
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת