סובבוני להט אש בוערת
פרק #33 - שמים וגהינום
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 4 דקות קריאה

ערב אחד לפני היציאה לעבודה הופיע החבר של אחותי והוביל אותי לקבוצת אנשים שעמדה קצת בצד מהאחרים. הם נראו יחסית מאוששים ולפניהם לא הייתה אותה ארשת של ייאוש, כמו לאחרים. צורפתי אליהם וכאשר הגענו לאתר הבנייה, פנינו לשביל צדדי וצעדנו כברת דרך, עד לבקתת עץ קטנה בעובי היער. שם פגשו ובירכו את משגיח ה-OT כמו איזה מכר ותיק והתיישבו בניחותא מסביב לתנור הברזל, שעליו עמד סיר עם תפוחי אדמה!! כל ההתנהלות הזו הייתה כה יוצאת דופן, שמיד עלה בי זכר בריגדת "הארנבות" המדומה מהגטו. לאחר שהתחממו דיים יצאו כולם לאיזה עבודה והשאירו אותי, כצעיר ביותר לשמור על האש ותפוחי האדמה. האם עלי להוסיף ולספר לכם על העונג העילאי לנמנם כל הלילה ליד התנור החם ועוד לאכול תפוחי אדמה בהמשך? לא היה בכלל כל ספק- ככה זה כאשר נמצאים בשמים...

אתם יכולים לדמיין לעצמכם את האכזבה, הצער וההתמרמרות שאחזו בי, כאשר במסדר של הערב למחרת לא מצאתי יותר את הבריגדה החדשה שלי! היא פשוט נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה!

בחזרה בתוך סככת המלט הקרה והמשמימה, המכוסה כולה באבק אפרורי דק, דימיתי למלאך שנפל מהשמיים, ממורמר ומתוסכל עד עומק נשמתו, שהיה מוכן לעשות כל דבר ובלבד שיוכל לשוב לשם בחזרה. אמרו לי שהבריגדה פוזרה ולא קיימת יותר, אך אני לא רציתי להאמין. לפני עיני עמדה "בקתת האגדות" מאתמול ואני נמשכתי אליה בכמיהה עזה, והשתוקקתי לחזור אליה בכל מאודי. בדחף בלתי נשלט, כמו בטרנס, חמקתי לתוך היער ובהתעלמות והדחקה גמורה של סכנת הנפשות, שהייתה כרוכה בכך, שמתי את פעמי בכיוון המשוער של גן העדן האבוד. היה זה ליל חורף חשוך כוכבים ואני גיששתי את דרכי בכיוון המשוער בינות לעצים. לאחר זמן מה ראיתי אור קלוש והלכתי לקראתו: לפני עמדה בקתת הפלאים מיום האתמול או לכל הפחות אחת שדמתה לה להפליא! מכל מקום, לא נמצא בה איש, בתוך תנור הברזל התפצחו קסמי העץ ועליו עמד, בדיוק כמו אתמול, סיר עם תפוחי האדמה!
כאילו שהייתי כאן בביתי, צעדתי פנימה. תפ"א עוד לא היו מבושלים דיים, החום הנעים שהפיץ התנור משך אותי בחבלי קסם, התיישבתי לידו ועצמתי את עיני לרגע...

מחלומותיי הנעימים הקיצותי בבהלה גדולה, כאשר הדלת חרקה על ציריה ובפתח עמד איש SS בעל ממדי ענק וקולו רעם: "מ ה ל כ ל ה ר ו ח ו ת א ת ה ע ו ש ה כ א ן ? ? ! !" מהלם הבהלה שאחזה בי התפקחתי באחת מהטרנס שאחז בי, אבל עכשיו היה מאוחר מאד והייתי לכוד במצב ביש ומסוכן ביותר. מרוב אימה, הרגשתי משותק כמו שפן המסתכל בעיני הנחש, ולא יכולתי להוציא הגה מפי, ובמוחי קדחה באופן מוזר בדיוק אותה שאלה: מה אני באמת עושה כאן?!
היה זה כתמיד מזלי הטוב, אשר הסיט את מבטו של הענק אל הסיר שעל התנור. "מה זה?! תפוחי אדמה?!" בצעד ענק אחד הוא היה לידו, אחז בסיר בכפפותיו העבות ורץ בחמה שפוכה החוצה.
פרצתי מהבקתה, כמעט דורך על עקביו, פניתי חדות הצידה ופתחתי במנוסה עיוורת. אחוז פאניקה רצתי בכל כוחותיי וללא הפסק בתוך היער החשוך, כאשר פתאום נגמרה שורת העצים ומצאתי את עצמי בקרחת יער עצומה מוארת כולה בזרקורי ענק שבאמצעיתו התקמר הר של בטון בעל ממדים עצומים... לחרדתי הסתבר לי כי במנוסתי העיוורת נקלעתי הישר לאתר הבנייה הנוראי, שעד עתה רק שמעתי אודותיו סיפורים מסמרי שיער!!!

מהפחד שרודפים אחרי, לא עלה כלל בדעתי לפנות לאחור בניסיון לעקוף את המקום, והמשכתי היישר קדימה, מאלץ את עצמי לצעד מתון, כאילו שהייתי בשליחות כלשהי. כך חלפתי בלית ברירה לאיטי לאורך כל האתר ותוך כדי כך התגלה לפני, כמו בפנורמה ענקית, כל שטח הבניה:
מואר באור חשמלי מסנוור, התנוסס הר קשתי של בטון ממנו הזדקר יער שלם של ברזלים. כל המבנה העצום הזה רחש, בדומה לקן נמלים ענק, דמויות בבגדי אסירים מפוספסים שנעו ועמלו בפרך, בגוו כפוף וללא הפסקה. רעש טרטור מכונות הבטון שהתערבב בשאגותיהם של המשגיחים וגניחותיהם הרמות של המוכים, וגוון האור הצהוב של התאורה יצרו מחזה דמוני, שלא מהעולם הזה.

עכשיו התברר לי איך האנשים במחנה הפכו תוך זמן קצר לשלדים מהלכים וגוססים. כמה זמן אפשר היה בתנאים של תת התזונה הקיצונית להחזיק מעמד בגיהינום הזה? הם היו הקורבנות של מונסטר הבטון הזה, שצמח ללא הרף וכמוהו צמח גם הר הגוויות של אחרוני ושרידי יהודי אירופה.

במהומה הזו, איש לא התייחס לאסיר שחלף לאיטו לאורך המסלול. הגעתי ללא תקלה ליער, מצדו השני של האתר, חמקתי בחזרה לסככת המלט והמשכתי לסחוב על גבי את שקי המלט שהיו בודאי יותר כבדים ממשקל גופי באותה העת. השחר הפציע וחזרנו למחנה. לאחר שבלעתי בחיפזון את מנת המרק הדלילה שלי, ומפני שלא ראיתי שום קאפו בסביבה, שקלתי בדעתי להתגנב בשנית לתור, כאשר אסיר שעמד לידי הקדים אותי. באותו הרגע התנתק באופן מפתיע, מתוך צלו של קיר מבנה קרוב, דמותו בעלת עורף השור ומטילת האימה של הלגרקאפו הגרמני. ווילי התנפל במקלו בזעם סדיסטי על האסיר האומלל והמשיך להכותו, גם כאשר שכב כבר על הארץ ללא סימני חיים.

אחוז חלחלה התרחקתי מהמקום, רצתי לשוכת המחפורת שלי, נשכבתי בבגדי ונעלי על הקרשים, מתכסה ומושך את שמיכתי המרופטת מעל לראשי. למרות כל שקרה איתי באותו הלילה והזעזוע שאחז בי, כאשר כפסע היה ביני לבין הגורל שאותו אסיר האומלל, נרדמתי מאפיסת הכוחות תוך זמן קצר. את הכינים שמצצו את דמי לא הרגשתי, חלמתי על יום שמש בהיר בנווה הקיץ שלנו, בשקט זרם הנהר וברוגע חלפו מימיו הנהדרים...

"לבריגדת התפודים" לא היה יותר כל זכר, היא הייתה טובה מדי כדי להמשיך ולהתקיים בגיהינום הזה.


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


אין עדיין פירגונים
הדף נקרא עשר פעמים, פעם אחת עד הסוף
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת