סובבוני להט אש בוערת
פרק #32 - מאורת החפרפרת
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 4 דקות קריאה

לאחר מפקד הספירה, בדמדומי השחר או הערב, יצאנו לעבודה דרך שער המחנה ואבוי למי שלפקודה: כובעים הסר! לא הסיר אותה במהירות מראשו. מקום העבודה עצמו נמצא בתוך יער עצי אשוח אליו צעדנו ברגל הלוך וחזור מרחק ניכר. כאמור היה עלינו לפרוק קרונות של מלט מרכבות שהגיעו למקום ללא הפסק. העבודה נמשכה 12 שעות עם הפסקה קצרה לאכילת משהו, שכנראה היה כל כך עלוב שהיום אני כלל לא זוכר ולא בטוח שהיה כדבר כזה.

המשגיחים הגרמנים היו אנשי יחידת בנייה מיוחדת הנקרא על שם מהנדס גרמני Organisation Todt שנשאו שרוולים עם צלב קרס, והיו נאצים מושבעים. כל אחד מהם היה מצויד במקל, שבו היכה כרצונו, במי שנראה להם כלא עובד מספיק מהר. רובם היו אנשים גסים ואכזריים מאד. מראה שנחרט בזיכרוני: אסיר שוכב בתוך המלט השפוך, עיניו אפו ופיו מלאים באבקה והוא כבר אינו נושם, אך עדיין עומד איש ה-OT מעליו ומכה בו בחמה שפוכה.

כשחזרנו עייפים למחנה קיבלנו בנוסף לחתיכונת הלחם מהבוקר גם מרק, שככל שעבר הזמן נהיה דליל יותר ויותר. אחר כך נשכבנו סחוטים על דרגשי העץ המשותפים, עם השמיכות שבהם חיכו עוד גם הכינים לחלקם בדמנו.

ההזנה שקיבלנו לא עמדה בשום יחס למאמץ העבודה המתישה, לכן חלפו רק שבועות מעטים וניתן היה לראות במחנה תופעה מבהילה: כמעט ערומים ועטופים בשמיכה בלבד, התנדנדו בינינו אנשים מוכים ברזון נוראי. פלג גופם העליון היה כחוש במידה כזאת, שדמה לקרש ללא כל בליטות ורק הרגליים היחפות והנפוחות דמויי בולי עץ, שלא נכנסו יותר למכנסיים ולנעליים, בצבצו מתחת לשמיכה, ולעיניהם השקועות היה מבט טועה חסר כל הבעה. בסלנג של מחנה הריכוז הנאצי קראו להם "מוזלמנים" ובכל בוקר נמצאו רבים מהם מתים והובלו בחלקי גוף מתדלדלים בעגלה לתוך בור שנכרה במרחק מה מהמחנה (המקום נמצא כעת בתוך אזור התעשייה של העיר הבוורית Landsberg am Lech , הוא מגודר ושמור ומהרחוב מוביל אליו מעבר צר שהכניסה אליו מסומנת בחץ עם הכתובת KZ Friedhoff), ולמרות התמותה הגדולה הלך מספר "המוזלמנים" וגדל ללא הפסק.

השיעור הגבוה של תמותת עבדיהם מרעב קטלני תנאי החיים ירודים ועבודה רצחנית, לא הטרידה הרבה את מנהלת ה-SS, מספר עבדיהם לא פחת!

תחילה הביאו אותנו, שרידי גטו קאונס ושוולי שבליטא, ואחרי זה מילאו אחרוני גטו לודז', ויהודי הונגריה, צ'כיה ויוון שהובאו היישר מאושוויץ, את שורת העבדים שהתדלדלה ללא הרף. מדיניות הניצול וההשמדה פעלה בעת ובעונה אחת.

אני הייתי מבוהל ומודאג. גם אם פה ושם עזר לי החבר של דיטה להיכנס שנית לתור למרק, המאזן לא היה לטובתי. התחלתי לאבד ממשקלי וחשבתי מה אוכל לעשות להאטת התהליך כדי להרוויח זמן. לא היה לי כל סיכוי לשפר את ההזנה, אך יכולתי אולי לחסוך ככל האפשר את כוחותיי. התחלתי לתחבל הגדלת זמני ההפסקות והמנוחה בעבודה, דבר שהיה אמנם כרוך בסכנה גדולה ופחד רב, אבל המחשבה להפוך למוזלמן ולגווע בייסורים הייתה הרבה יותר מפחידה.

מבחינה זו משמרות הלילה באו לקראתי. כמעט בכל לילה ניתנו אזעקות אוויר, ומעלינו רעמו להקי המפציצים של בנות הברית בדרכם למטרותיהם. האורות כבו ויכולנו להרשות לעצמנו כחצי שעה של מנוחה רצויה ביותר. במקרים אלו נהגתי לטפס למעלה ולשכב על שקי המלט, שנערמו עד לקרוב לגג והיו עדיין חמימים, כי הובאו כנראה היישר מפסי הייצור. כאן למעלה היה מעט אור, ויום אחד עלה בי הרעיון ליצור בין השקים מחבוא שבו הייתי יכול להמשיך ולנוח, גם בשוך האזעקה. הביצוע לא היה מסובך הייתי זקוק לכמה שאריות קרשים שהיו כאן די זמינים, ובהדרגה העליתי אותם למעלה בחסות ההחשכה של האזעקות. עכשיו נשאר לי רק להוציא כמה רבדים של שקי המלט, לשים את הקרשים מעל החלל שנוצר ולכסותם בחזרה בשקים, שיתמזגו ככל שניתן עם המפלס העליון, ולא יבלטו מדי כדי לעורר חשדותיהם של המשגיחים שלעתים עלו למעלה לבדיקה. הדבר עלה בידי, ומעכשיו בכל פעם של אזעקת אוויר השתחלתי למחבוא, משכתי מעל מקום הכניסה שק מלט ונשארתי לנוח עד להישמע האות של גמר העבודה. בהתחלה הייתי מתוח וערני ולא נרדמתי, אך עם הזמן כאשר הכל הלך למישרין, הרגשתי יותר ויותר בטוח ורגוע עד שלילה אחד זה קרה...

התעוררתי בבהלה גדולה, שגברה כאשר יכולתי להבחין בדמדומי השחר שסככת המלט הייתה ריקה מאדם! במצוקה קשה חמקתי משם אל בינות עצי היער, משם ראיתי את קבוצת העבודה שלי עומדת בקרבת המקום, כאשר שומר ה-SS והקאפו היהודי רצים הלוך ושוב וסופרים את האנשים...

כאשר הגרמני הסתלק לרגע, באתי בריצה מהיער תוך שאני מחזיק במכנסי הפתוחים, כאילו שנאלצתי להתפנות. הקאפו שהבחין בי, דחף אותי מיד לתוך השורות ובצעקות רמות דרש להכניס סוף כל סוף סדר בשורות, "אם אין אתם רוצים לעמוד כאן כל היום". הספירה התחילה מחדש ואין פלא שהפעם המספר אכן התאים לנדרש. אנשי הקבוצה, כמובן כעסו שבאשמתי הפסידו זמן מנוחה יקר וכל הדרך למחנה חשתי את מבטי התרעומת שלהם שהופנו אלי. אולם גם ללא כן הייתי מבוהל מאד, הדבר יכול היה להסתיים בכי רע, אולי בגרוע ביותר. מכאן ואילך לא העזתי יותר להשתמש במחבוא וחיפשתי דרכים חילופיות לנוח ולשמור על כוחותי. כאמור כל האתר נמצא ממש בתוך יער סמיך למדי וניצלתי זאת כדי להתחמק אל בין העצים כדי לנוח קמעה. רחש ענפי העצים שנעו ברוח, וריח האזוב והרקבובית הזכירו לי את ימי הילדות המאושרים, אולם הקור וגם הפחד להתגלות, לא אפשרו שהות לפרקי זמן ממושכים. נאלצתי לחזור ולחמם את עצמי בנשיאת שקי המלט, שכאמור שמרו עדיין על חום הייצור שלהם, ושוב חמקתי חזרה ליער. כל הלוך ושוב הזה לא יכול היה להימשך זמן רב, כי ידעתי שיום אחד אתפס ואז כל שכרי היה יוצא בהפסדי ואף גרוע מזה.


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


אין עדיין פירגונים
הדף נקרא שמונה פעמים, אפס פעמים עד הסוף
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת