סובבוני להט אש בוערת
פרק #30 - מיפקד במגפיים מבריקות...
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 5 דקות קריאה
החזית הלכה והתקרבה וחדירת מטוסים סובייטיים לשמי העיר מלווים באזעקות האוויר, הלכו ותקפו. עם זאת שגרת הגטו נמשכה כרגיל, עד לאותם שלושת הימים המרים והנוראים שהתחילו בבוקרו של ה-27 לחודש מרץ 1944.

בערבו של אותו יום היה יודקה במצב רוח טוב. הוא צחצח בקפדנות רבה את מגפיו וסיפר, כי למחרת היום נקבע מסדר למשטרת הגטו, לשם קבלת הוראות חדשות הקשורות לפעולת המשטרה בזמן אזעקות האוויר. כאן המקום להעיר כי העלילו על תושבי הגטו, שכביכול שולחים איתותים למטוסים, לכן לא ראה במסדר לקבלת הוראות בהקשר זה, משהו חריג או מדאיג. הוא גם העיר, דרך אגב, כי גקה, (Geke) המפקד החדש של הגטו, שנקרא כעת "מחנה ריכוז קאונס", נתן פקודה להופיע במגפיים מבריקות כדבעי. יודקה, שכאמור היה קצין, ראה בזה דבר שגרתי. פקודת "המגפיים המצוחצחות" שידרה אווירת "הכל כרגיל", שמנעה עלית חשד כלשהו...

באותו היום התעוררתי קצת יותר מאוחר ואיחרתי לעבודתי. גרנו אז בנפרד מאחותי ובעלה, בבית קטן לא הרחק מבתי המלאכה ובדיוק כאשר רציתי לרוץ לשם, הופיע אחותי חיוורת ומבוהלת בדלת הכניסה. לפני זמן קצר היא קיבלה ידיעה נוראה, שכל משטרת הגטו נאסרה, הגטו מוקף ואקציה עומדת להתחיל בכל רגע. אימא לא הייתה בבית כי יצאה בבוקר לעבודתה בעיר. סבא יוסף, דודה ברטה ואנוכי ירדנו אל המרתף הקטן מתחת לרצפת המטבח ואחותי כיסתה את מכסה המרתף בשטיח ורצה עצמה להסתתר באחד ה"מלינות", הכינוי למחבואי הבונקרים, שנחפרו באותו זמן. אולם לאחר זמן קצר היא חזרה עם הידיעה, שהאקציה מכוונת הפעם נגד זקנים וילדים מתחת לגיל 12, לאכלוסיה שאינה עובדת ולכן מוטב שארוץ מיד לבתי המלאכה, מה שאכן הספקתי עוד לעשות.

שעות של דאגה ומועקה חלפו לאיטם. אנשי ה-SS סרקו ובדקו כמה פעמים את חדרי בתי המלאכה והעמדנו פני עסוקים, אולם איש מאתנו לא היה מסוגל לעבוד. כאשר התליינים נסתלקו יצאתי לחצר לבדוק את המצב ושמתי לב כי מספר אנשים טיפסו על הגדר ומסתכלים לכיוון הרחוב שבו נמצאו המגורים שלנו. הצטרפתי אליהם. ביתנו היה כאמור לא הרחק מהמקום ובטווח העין, בדיוק ברגע שהבטתי ראיתי, למרבה הזוועה, את דמותם של הדודה ברטה וסבא יוסף מוצאים בריצה מהבית ונדחפים על משאית, שעמדה שם. המראה הזה צרוב לתמיד בזיכרוני: הסבא והדודה ברטה שכה אהבתי אותה, שתי דמויות נרדפות ומבוהלות בדרכם האחרונה...

לאחר מכן נודע לי כי לאותה משאית נזרק, ברחוב ורניו השכן, בנה בן השנתיים של בת דודתי לנה, נינו של סבא יוסף, שקרעו אותו מבין זרועותיה. הסבא לקח את נינו לזרועותיו וכך הם הגיעו ביחד אל גיא ההריגה. עכשיו שאני כבר בעצמי סבא, אני חושב לפעמים בלב מתכווץ: האם הספיק ללחוש לאוזנו הקטן, כי אין זה אלא חלום בלהות שעוד מעט יחלוף, בעוד שליבו משתבץ בחזהו.

כאבי וצערי גברו עד לבלתי נשוא, כאשר נודע לי גם, שכל אנשי המשטרה היהודית הובלו לפורט התשיעי. אהבתי והערצתי את יודקה, את הגבר היפה והגאה, התגלמות היהודי החדש. עכשיו הוא היה בפורט התשיעי ורחובות הגטו התמלאו בזעקותיהם של האמהות ובכי קורע הלב של האבות, שחזרו מעבודתם מחוץ לגטו ולא מצאו יותר את ילדיהם לנצח...
אמנם חלק מהשוטרים היהודיים הוחזרו לבסוף מהפורט לגטו, אולם יודקה ואתו עוד ארבעים בעלי תפקידים ודרגות בכירות, נשארו שם לנצח...

החוזרים סיפרו על עמידתו הגאה לפני מעניו ותלייניו. כאשר הוחזר פצוע וקרוע אל תאו לאחר החקירה, הוא קרא לפקודיו וחבריו, בכוחותיו האחרונים לא לבגוד ולא לגלות למרצחים את הבונקרים בהם הסתתרו עדיין ילדים וזקנים.

הוא הלך אל מותו זקוף עם שיר עברי, שהיה אהוב עליו, על שפתיו:

אקציית הילדים והקשישים, האיומה והאכזרית נמשכה 3 ימים רצופים. הורי הילדים וקרובי המשפחה הנותרים, המומים ואבלים, נדרשו להמשיך ולעבוד עבור המאמץ המלחמתי הגרמני. אולם לכולם היה ברור כי ימי הגטו ספורים. מי שיכול היה ניסה להסתלק אל המחבואים אצל הליטאים מחוץ לגטו, ובבונקרים שעדיין לא נתגלו, אגרו מזון ומים, לתקופה הגורלית. (כאשר הגרמנים לפני נסיגתם שרפו את הגטו נספו חלק גדול מהמסתתרים.)

במקומות העבודה המרוחקים מהגטו הקימו הגרמנים מחנות עבודה, כדי להרוויח את זמן ההליכה והכוח של עבדיהם הלוך וחזור לגטו. אחד ממחנות העבודה הללו, שכן בפרבר שנצאי והיה ידוע במשטרו הבלתי מקפיד. אמא ואחותי חשבו, שבמחנה כזה נהיה יותר בטוחים מאשר בגטו ומוטב שנעבור לשם, מה עוד שהכירו טוב את ברקמן, האחראי היהודי של המקום. אני לא רציתי לעבור, כי היו לי מחשבות בריחה, ומהגטו עדיין היה אפשר להסתלק, אבל לאן יכולתי ללכת? בלב כבד ובלית ברירה הצטרפתי אליהם ואנחנו עברנו למחנה שנצי.

ברקמן היה ידוע ביכולתו להסתדר עם הגרמנים ומסתבר שהיה מיודד עם מפקד המחנה, עד כדי שתכננו יחד בריחה של כל המחנה ליערות לפני הפינוי. התוכנית לא יצא לפועל בגלל אישה יהודיה שהייתה אהובתו של המפקד, ובהשפעתה הם ברחו לבדם והתכנית כשלה.

המשטר בשנצי היה אכן נוח מאד עד כדי פליאה. אמנם ישנו על דרגשי עץ דו קומתיים בתוך אולם גדול אבל לא הפרידו בין גברים לנשים. בין דרגשי העץ נתלו שמיכות שיצרו כעין תאי מגורים בהם התמקמו זוגות. היו שם אנשים נשואים, אך גם היתר מצאו מהר אחד את השני.

מה שבתנאי חיים נורמליים נמשך חודשים ושנים, הצטמצם כאן לימים ואפילו שעות, החיים היו קצרים... גם לאחותי היה מחזר חדש, שממש היה מאוהב בה. עד פירוק המחנה הם הספיקו להיות ביחד רק 3 חודשים, אבל זה שוב היה מזלי. בלי שום ספק ללא תמיכתו במחנה הריכוז אליו הגענו בהמשך לא היו לי סיכויים לשרוד. במחנה שנצאי אמא ואחותי עבדו במטבח צבאי ולכן השתפרו באופן דרמתי תנאי ההזנה שלי לטובה. אמנם עבדתי באופן מאומץ בחפירות, אך הודות להזנה הטובה זה פיתח את גופי ושרירי, דבר שכנראה עזר לי להחזיק מעמד, במה שצפה לי בהמשך.
באפריל הגענו לשנצאי וביולי החזית כבר התקרבה מאד וגטו קובנה כולל מחנות העבודה הוצאו לפנוי. כאשר עזבנו את המחנה לא היינו בטוחים לאן מועדות פנינו. אמנם הודיעו לנו כי אנו מובלים לתחנת הרכבת, אבל כבר ידענו שהאמינות של ההודעות המרגיעות מצד הגרמנים שאפה לאפס.

מפה לאוזן עבר הלחש, שבמידה ונראה כי הדרך מובילה לאחד הפורטים, נפתח בבת אחת במנוסה המונית לכל עבר. כאשר צעדנו על הגשר שהיה בנוי לצורך מעבר ספינות גבוה מעל הנהר, קפץ אדם מבוגר שצעד לצדי, על המעקה וצלל ממנו בקפיצת ראש אל הנהר. אמרו כי בדרך זו ברח במלחמת העולם הראשונה מהשבי, אולם כאן זה היה מעשה ייאוש. הקפיצה אמנם הצליחה וראינו אותו שוחה, אבל באותה עת חנו בשתי גדות הנהר חיילים נסוגים של הצבא הגרמני ומטר של יריות ניתחו לתוך הנהר, לא היה לו שום סיכוי...

חששותינו לא התאמתו, הדרך הובילה באמת לתחנת הרכבת, שם כבר חיכו לנו קרונות להובלת בהמות. דחסו אותנו פנימה בצפיפות רבה, הסגרים של הדלתות הוברחו והקרונות החלו לנוע.
לאן נעו הגלגלים? האם היינו בדרך לאושוויץ?


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת