פרק #28 - תינוקת אומרת: Keke

על השתלשלות אחד המקרים, נודע לי מפי דיטה אחותי, שהייתה מעורבת בו ישירות. בחשכת ערב חורפי אחד, היא, ביחד עם פרידה, דודה נוספת, הוציאו מהגטו את בת אחיו של יודקה, תינוקת בגיל שנה וחצי. הדבר נעשה בכוונה במהומה שנוצרה בזמן שובם בריגדות העבודה בחזרה לגטו. בחסות החשכה והערבוביה ליד שער הגטו, הן חמקו החוצה, בעזרת השוטרים היהודיים שארגנו את יציאתם, כאשר הם נושאים את התינוקת לסירוגין, מפאת משקלה, כמו חבילה בידיהם. יעדם היה בית היתומים הליטאי "Lopselis ", שמנהלה רופא בשם Baublys , שהציל בדרך זו מספר ילדים יהודיים, מחכה לבואם.

השתיים כיסו בצעיפיהם את הטלאים הצהובים והתערבבו בין הליטאים שמיהרו הביתה לאחר יום העבודה. עטופות במעילים חורפיים עבים ובחשכה, באותה שעה הירח עדיין לא יצא, איש לא שם לב אליהם. אולם, בית היתומים שכן מבודד ומחוץ לאזור בתי המגורים. כאשר הם הגיעו לפתחו, הן היו רק שתיהן לבד ברחוב, בולטות על פני השטח, לאור הירח שהגיח בינתיים מבין העננים ועל הרקע הלבן של מעטה השלג. הסתבר להן גם שהגישה לבית הוליך דרך שביל ארוך שעבר בתוך הגן. אחותי חשה במצבם המסוכן והחליטה להשאיר את התינוקת בתחילת השביל. התינוקת התעוררה והתחילה לבכות ושתיהן מיהרו לעזוב את המקום. הן הספיקו לחזור בזמן לשער הגטו, כדי להצטרף לבריגדה חוזרת אחרונה, אך היו בחרדה גדולה לגורל הילדה.

לשמחת כולם התקבלה למחרת, באמצעות הגרף זובוב, ידידו של יודקה, שעזר לארגן את כל העניין, הידיעה ש"המשלוח" הגיעה ליעדו ואפילו כבר נמצאה לה משפחה מאמצת. אך השמחה לא ארכה הרבה זמן. לאכזבת כולם נמסרה התינוקת, לאחר כמה ימים, לידי השוטרים היהודיים בשער הגטו ע"י שוטר ליטאי. מה בעצם ארעה? הסתבר כי החשש של אחותי לא היה לשווא. כמה דקות לאחר עזיבתם, עבר במקום שוטר מקוף ליטאי. הוא מצא את התינוקת הבוכיה, נשא אותה לתוך בית היתומים ומסרה לידי מנהלה, בהיותו בטוח שמדובר בתינוקת נוצריה שננטשה ליד הכניסה. תוך כדי כך התפעל כל כך מיופייה וחינה, שהביע בו במקום את רצונו לאמץ אותה. המנהל ששמח להזדמנות, והעריך כי כך היא תהיה מוגנת יותר, הסכים להצעתו. אולם הילדה שכבר ידעה למלמל כמה מילים וראתה סוכרייה על מקל אמרה: Keke , (שיבוש המילה "צוקרקה", שפירושה ביידיש סוכרייה) ממנה הסיקו המאמצים מיד כי מדובר בילדה יהודיה. למזלה השוטר היה מספיק הגון למסור אותה לידי השוטרים היהודיים בשער הגטו שהחזירו אותה להוריה.

לסיפור הזה היה בכל זאת סוף טוב. לילדה נמצא מקום אחר בעיר ופרידה, שנשאה אותה הפעם לבדה בתוך תרמיל גב, הגיעה ליעדה. אמנם הורי התינוקת נספו, אבל פרידה, שהצליחה גם היא למצוא מקום מסתור והילדה שרדו, ולאחר המלחמה עלו יחד לארץ. פגשתי את "הילדה" לאחר עשרות שנים, עם בנה הנאה, קצין בצה"ל הדומה מאד ליודקה, שלא זכה.
חיי הגטו הקשים והמעיקים נמשכו. מותשים וחרדים לבאות ולשלום משפחותיהם , היה כל אחד שקוע בתוך עצמו. חיו מיום ליום, מהסתכנות אחת לשניה, מידיעה מחרידה לשניה והדחיקו את חרדותיהם ככל שיכלו.

במיוחד מדהימה הייתה יכולת ההדחקה של סבא יוסף. למרות כל אשר קרה עד אז בגטו, הוא אטם את עצמו לחלוטין בפני המציאות ולא אווה להאמין, שהאנשים שהוצאו מהגטו באקציות אינם יותר בין החיים. באחד מהשיחות שניהלתי אתו, כשהיינו לבדנו עסוקים בניסור עצי הסקה, הוא שלל מכל וכל את האפשרות שהאנשים האלה נרצחו. "פרעות ופוגרומים קורים, אבל השמדה מתוכננת ומאורגנת, זה דבר שלא יעלה על הדעת", פסק. כאשר שאלתיו איפה אם כן האנשים נעלמו, הוא עמד על כך שהם נמצאים בוודאי אי שם באיזה גטו או מחנה אחר.

בראשונה חשבתי שהוא אמר זאת, כי חס עלי ורצה להרגיעני, אבל אז שמתי לב שהוא נושא תמיד על צווארו צרור קטן עם תרופות חיוניות, שבלעדיהם לא יכול היה לחיות...
נכתב על-ידי
צבי כץ
לרעייתי אסתר שעודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך. לילדי ונכדי: מיכל חגי, דור, טל, אמיר יעל ואיתי, כדי שיבינו כמה טוב להיות בני חורין בארצנו. לאבי יצחק, שנעלם בשואה ועקבותיו לא נודעו. לאימי חסייה (לולה) ז"ל, שהעפילה יחד איתי לארץ. לאחותי דיטה, תיבדל לחיים ארוכים, שבזכותה שרדתי. לגיסי יהודה, שצעד אל מול כדורי הגסטפו וזמר עברי על שפתיו. ולזכר כל בני משפחתי היקרים, שלא זכו ונשארו שם לנצח.
הדף נקרא 116 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי