סובבוני להט אש בוערת
פרק #26 - בריגדת הארנבות
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 11 דקות קריאה

כמה שזה לא ישמע מוזר, החליטו השלטונות אחרי זמן מה, שאין צורך בשמירה על האנשים שיוצאים לעבודה מחוץ לגטו! הם פשוט הגיעו למסקנה, שאין לנו ממילא לאן לברוח. היינו מוקפים באכלוסיה ליטאית, שבחלקה הגדול הייתה עוינת ושמחה לאיד, שגם התבטא בהשתתפותם הנלהבת בפעולות ההשמדה. הנותרים היו אדישים או התעלמו מהנעשה וגם פחדו מהעונש החמור, שהיה צפוי למי שמסתיר יהודים. כמו כן, ליהודים שנתפסו מסתובבים בעיר ללא רשות מיוחדת או ללא הטלאי הצהוב, נשקפה כאמור סכנת נפשות, אז לאן ולמי יכולנו לברוח?

כל בוקר, בחשכה של טרם עלות השחר, הסתדרו העובדים בטורים לפי מקומות העבודה ויצאו עם האחראי בראשם מבין הגדרות השמורים היטב, צעדו ברחובות העיר לעבודתם ושבו לעת ערב לגטו, ללא שום שמירה!

בנסיבות אלו הגה מאן דהו רעיון: ליצור בריגדה מדומה, שתצא בבוקר כביכול לעבודה, אבל למעשה תפנה היישר לעסקי חילופין עם הליטאים, ובערב תתאסף במקום מוסכם ותחזור לגטו. בהמולה והחושך השוטרים הליטאים לא התמצאו ולא התענינו בבריגדות היוצאות והשוטרים היהודיים שהיו בסוד העניין, העלימו עין . בדרך זו נתאפשר לנערים שמתחת לגיל חובת העבודה, לפעול להצלת משפחותיהם מרעב. הדבר היה כמובן כרוך בסכנת חיים אבל הרעב היה יותר חזק מכל איום והוא דחף גם ילדים למעשי ייאוש מסוכנים. ומפני שהם חמקו בזריזות מהגטו וקיפצו בחוץ לכל עבר, הם קראו לעצמם "בריגדת הארנבות".

הסיפור הזה, ששמעתי מאחד הנערים, הצית את דמיוני וכנראה גם את יצר ההרפתקה שלי. ראיתי את עצמי כבר חוזר בערב לגטו עמוס במצרכי מזון, מה שהיה אחד מחלומות "הגבורה" של נערי הגטו. וכך ללא מחשבה יתירה, בלי לדעת כיצד הדברים נעשים ולמה עלי לצפות, וכן מבלי להודיע בבית דבר, הצטרפתי כבר למחרת בבוקר לקבוצת הנערים שהתאספו ליד שער הגטו. בראש הקבוצה התייצב בחור צעיר, שהיה כביכול האחראי על ה-"בריגדה", ובשורות של ארבע, כמקובל, יצאנו בדמדומי הבוקר דרך השער. בצומת הקרוב שבו היו פונים שמאלה בכיוון העיר, "הבריגדה" פנתה ימינה ולאחר צעדה קצרה הגיעה לרובע נידח של בקתות ליד חוף הנהר. בנקודה מסוימת, כמו לפי פקודה ובבת אחת, פתחו כלם בריצה בהולה לכל עבר. לכל אחד מהם היה כבר מקום קבוע מראש, שסידרו לעצמם בתעוזה ובתושיית הנואשים, שבו מצאו מסתור ושם ניהלו את עסקי החילופין. כולם התפזרו ונעלמו ורק אני לבדי נשארתי באמצע הכביש, מבלי לדעת לאן אפנה ומה לעשות. בבהלה הרבה שאחזה בי התחוור לי רק עכשיו, שיצאתי למשימה מסוכנת, בחיפזון ובקלות דעת וללא שום הכנה או תוכנית פעולה ממשית והייתי חייב להיעלם במהירות האפשרית מהדרך. פחדתי לדפוק על דלתות, שלא ידעתי מה מצפה לי מאחוריהם, ומיהרתי, בלית ברירה, למצוא מסתור בחוף נהר הנימן הקרוב, שטבעו היה מוכר לי היטב מימי חופשות הקיץ שלי

תחילה חשבתי לשכב בין השיחים עד לשעת החזרה לגטו, המתנה של יום שלם במתח וסכנה לא מבוטלת, אבל אז שמתי לב, לא הרחק ממני, לסירה בודדה ובלתי קשורה ועלה בי הרעיון לעבור באמצעותה לגדה שמנגד. שם, כפי שידעתי, נמצאה בריגדת נערים שעבדו בחוות מרוויאנקה, שיכולתי ללא קושי להצטרף אליהם ולחזור אתם בערב לגטו. הסירה הייתה אמנם כנהוג ללא משוטים, כדי למנוע שימושה בידי זרים, אבל אני ידעתי להסתדר בלעדיהם. בשהותי בדאטשה שלנו למדתי להשתמש בקרש פשוט לשיט בסירות, ומה שסיגלתי לעצמי כשעשוע, היה לי עכשיו לעזר רב. קרשים כאלו נפלטו לעתים קרובות לחוף ולא ארך הזמן ומצאתי קרש שנראה לי מתאים. בסביבה לא נראה איש ולחוץ ע"י המצוקה שנמצאתי בה, דחפתי את הסירה לתוך מי הנהר, קפצתי פנימה והשתמשתי בקרש להנעת הסירה כמו בקנו של אסקימוסים. הסירה שהייתה די כבדה, אמנם נענתה למאמצי, אולם היות ויכולתי להשיטה רק באלכסון תוך ניצול זרם הנהר, נסחבתי מרחק רב במורד עד שהגעתי לגדה שמנגד. מעודד מהצלחת תוכניתי, עלה בי עכשיו רעיון חדש: הייתי כחצי הדרך מיישוב הדייגים בשם קאטשרגינה שבו נמצאת הדאצ'ה שלנו והייה לי יסוד להאמין, שאם אגיע לשם, לא אחזור הביתה בידיים ריקות. לזה הצטרפו הגעגועים למקום, תמימות נעורי וכנראה גם מנה לא מבוטלת של יצר ההרפתקה.

המשימה להגיעה לשם לא הייתה קשה, הייתי רק צריך להניח לזרם לשאת את הסירה הלאה במורד הנהר עד לקרבת המקום וגם ידעתי היכן אפשר לעגון במקום שומם ומוסתר, במרחק מה מהכפר. באופטימיות נעורים, חשבתי גם שיישאר לי זמן מספיק לחזור ברגל לבריגדת המרוויאנקה, כדי לשוב איתם חזרה לגטו. הרעיון לכד אותי בחבלי קסם, האמנתי שהכל יסתדר בכי טוב ויצאתי לדרך.

בתחילה הכל התנהל לפי התוכנית. הגעתי בהפלגה נינוחה למפרצון החול בקרבת המקום, זנחתי את הסירה ועשיתי איגוף לתוך הגבעות המיוערות, כדי להתקרב לבתי הכפר בצורה מוסתרת מבין עצי החורשה. תכננתי לגשת לבתיהם של שני השכנים שלנו בשני צדדי הדאטשה. הראשון היה דייג, שסיפק לנו תמיד דגים טריים וגם שכרנו אצלו סירות לשיט. בנוסף, שאריות המטבח שלנו שמשו כמזון לחזירים שלו, ואני שחקתי עם ילדיו והשתתפתי לפעמים בהטלת המכמורת והדייג. היו לנו אפוא יחסי שכנים ידידותיים וברי תועלת לשני הצדדים ויכולתי לצפות ממנו ליחס אוהד. הבית נמצא סמוך לחורשה וכך הופעתי בחצרו באופן פתאומי ובלתי צפוי. לתדהמתי קבלת הפנים שלו הייתה קרה ומנוכרת. הוא בקושי ענה על ברכתי, לא שאל לשלומי ולבני ביתי ולאחר כמה רגעים פלט: "אם תישאר כאן אצטרך להודיע עליך לאחראי על הכפר". פירוש הדבר היה: ככל שתמהר להסתלק כן יוטב, ומיהרתי לעזוב את המקום מאוכזב וכבר קצת מבוהל.

עם זאת, מפני שכבר הגעתי עד כאן, החלטתי בכל זאת לנסות את מזלי אצל השכן השני, אלא שכאן המשימה הייתה יותר מסובכת. למעשה לא התכוונתי אליו, כי היה אדם מסוגר ומזעים פנים, אלא למשפחה הליטאית גם היא מהעיר קובנה, שהייתה מבלה שם בכל שנה את חופשת הקיץ. בנם היה חברי למשחקים בנהר ולמשובות הילדות ואחת מאחיותיו למדה יחד עם אחותי, באותה הכיתה בבית הספר "אושרוס" לבנות. היו בינינו יחסים ידידותיים ובימי הסגריר, שהיו רגילים בקיץ הליטאי, נהגנו לבלות ביחד במשחקי קלפים על המרפסת שלנו. אמנם, מהתבטאויות מסוימות שיצא לי לשמוע באין משים, ידעתי שמאחורי האדיבות והשחוק הסתתרה נטייה אנטישמית, אבל זאת הייתה הנורמה המקובלת בליטא, שאיתה הסכנו לחיות, ואחרי הכל הלא היו לנו קשרי שכנות טובים וידידותיים.

כוונתי הייתה לנסות ולמשוך את תשומת ליבם של מי מהם מבלי להיכנס לחצר המשק, והמקרה שיחק לידי. כאשר התקרבתי לבית מצד החורשה הסמוכה, ובעמדי בין העצים ראיתי לפתע במרחק מה ממני אחת האחיות, שהתנדנדה לאיטה בערסל, שקועה בקריאת ספר שהחזיקה בידה. הסתכלתי עליה ולבי התכווץ. המראה הפסטורלי המחיש לי בצורה נוקבת את מצבנו העגום. בעוד אנו נרצחים וגוועים לא הרחק מכאן, ממשיכים אנשים אחרים לשבת בדאטשות שלהם, להשתכשך במי הנהר, להשתזף בשמש הצפונית הרכה, ולהתנדנד להנאתם בערסליהם בחיק הטבע.

היתכן כי הרגישה את מבטי הננעץ בה? כי לפתע הרימה את ראשה והסתכלה היישר לכיווני. לרגע קט הביטה בי כלא מאמינה למראה עיניה, אחר כך פלטה צעקה מבוהלת: "Oh Jesus Maria", זרקה את הספר שבידה בדחיפה לכיווני, כמנסה בזה להבריחני, קפצה ממקומה וברחה תוך שהיא חוזרת ומצטלבת.
הייתי אפוא רוח רפאים. בדמיונה, ירוי וקבור בבורות הפורט התשיעי ורק נשמתי טעתה כאן בין העצים, חסרת מנוחה ומחפשת נקמה. כנראה שחטאה במחשבותיה ביחס לגורלנו ולכן הייתה כה מבוהלת. אך כמה שהייתה נפחדת, אני הייתי נפחד לא פחות ממנה. היה לי ברור כי נוכחות "רוח הרפאים" תיוודע מיד לכל אנשי החווה, והרמתי רגלי מהמקום לפני שיתחילו לחפש אחרי.

כך נגמר "הטיול" שלי לכפר שבו שכנה הדאצ'ה שלנו, אבל "הרפתקת הארנבת" שלי, הייתה עדיין רחוקה מסיום. בדרכי המבוהלת חזרה נמנעתי להשתמש בדרכים ושבילים, חתכתי הישר דרך יערות וחורשות, עליתי וירדתי גבעות וחציתי גאיות. הטבע הליטאי הנפלא הקיף אותי מכל הצדדים. היו שם אותם העצים וכרי הדשא, אותו שפע הפרחים, שפעת הפרפרים וזמזום הדבורים, אבל אני לא קלטתי דבר. הייתי מאוכזב, רעב, עייף ומפוחד. ההפסקות למנוחה קצרה הלכו ותכפו, הזמן חלף והשמש נטתה למערב. התחלתי להבין שלא אצליח להגיע בזמן לשעת שובה של בריגדת המרוויאנקה לגטו ואצטרך ללון ביער. המחשבה הזאת הדאיגה אותי, כי למרות שהיינו בעיצומו של הקיץ, הלילות היו קרירים והייתי לבוש בבגדים קיציים קלים.

כאשר חציתי שוב את אחד הגאיות התגלה לפני משק קטן ובקתה כפרית מבודדת. הצפי של בילוי לילה קר בחוץ, דרבנה אותי ונקשתי בלב חרד על הדלת. היא נפתחה ועל הסף עמד מופתע, אדם צעיר עם הבעה ידידותית, שמאחוריו הבחנתי באישה בהריון מתקדם. הבית היה ללא רצפה, והעוני הציץ מכל פינה. ביקשתי רשות ללון. במנוד ראש וללא אומר הוא הפנה אותי אל הרפת הקטנה בחצר, שמעליה הייתה עליית חציר עם סולם שהוצמד אליו, ושם מיהרתי להתמקם.

הייתי עייף אך גם רעב ומתוח וזמן רב לא הצלחתי להירדם. ואז עם רדת הלילה שמעתי צעדים שקטים שהלכו והתקרבו. עכשיו גם הבחנתי בדמות העולה בזהירות ובטיפוס איטי על הסולם. נחרדתי ונדרכתי כולי: למה הוא בא? מדוע הוא נזהר בצעדיו? נפחד תפסתי עמדה לצד הפתח מוכן לזנק למטה. צלליתו הצטיירה לאיטה אל מול אור הכוכבים, הוא החזיק משהו בידו...ואז הבחנתי מה זה: זאת הייתה קערית! הוא הביא לי מרק וזה הבהיר את כל התנהלותו האיטית והזהירה!

בעוד אני בולע ברעבתנות ובהקלה רבה, כף אחרי כף מהמרק הסמיך, הוא התיישב לידי ודמעות גדולות התגלגלו לו על לחייו. הוא אמר לי, כמה אני נוגע ללבו וכמה הוא מצטער שאין ביכולתו לעזור לי יותר. הוא אפילו היה מסתכן ומסתיר אותי, אילולא היה עליו לדאוג לאשתו ולילד שעמד להיוולד, ואם הם לא היו כל כך עניים, שבקושי מצליחים להזין את עצמם. כך באקראי לגמרי נתקלתי באנשים שהשם בני-אדם היה יאה להם. גם כאלו נמצאו אז בליטא, דווקא בין פשוטי העם, אך הם היו מתי-מעט ועניים.

הבית הנידח והמבודד היה ממש מקום אידיאלי להסתתר בו, אולם הייתי צעיר ובלתי מנוסה מדי, כדי לעשות משהו בנדון. נרגע ועם קיבה מלאה נרדמתי במהרה והתעוררתי מאוחר בבוקר. הודיתי להם בכל לבי ושמתי את פעמי לכיוון החווה שבו עבדו הנערים מהגטו. בדרך נתקלתי, לשמחתי הרבה, בשדה של גזר בשל שבו מילאתי את תרמיל הגב הגדול שלי עד להתפקע, כמוצא שלל רב. נחתי עוד בתוך חורשה הסמוכה לבריגדת מרוויאנקה ולעת ערב, כאשר הם יצאו בחזרה לגטו הצטרפתי אליהם ללא שום קושי.

הדרך הייתה ארוכה וכולם סחבו תרמילים מלאים וכבדים. צעדנו די במרץ ופתאום נעצרנו. מפה לפה נמסר, כי הליטאים שבאו מולנו הזהירו, שעל הגשר מעל הנהר שהיינו חייבים לחצותו, מוקם מחסום פתע של הגסטאפו הבודק את כל ההולכים ושבים. ברור כי אילו היינו נתקלים בהם זה היה מסתיים באסון, מכל הבחינות. הוחלט אפוא לחנות במקום ולחכות, ואולם הזמן חלף והידיעות על המחסום המשיכו לזרום. גם ההמתנה במקום יכלה להגיעה לידיעת הגרמנים ואי אפשר היה להשתהות יותר.

בלית ברירה הוחלט להטמין את התרמילים בשדה החרוש שבקרבת המקום, בתקווה שימצאו אותם כאשר יחזרו למחרת היום. כולם רצו לשדה, חפרו שוחות וטמנו בהם את התרמילים. גם אני עשיתי כן, אולם זמן קצר אחרי זה התחרטתי ובשניות האחרונות לפני התזוזה רצתי לשדה ולקחתי את התרמיל.
שלל הגזר הזה היה הדבר היחידי שפיצה אותי על יומיים מתסכלות של תלאות, סכנות ואכזבות, לא הסכמתי להיפרד ממנו גם לא הייתי כלל בטוח שאמצא אותו למחרת היום. היה בזה נטילת סיכון, הגזר היה גנוב ומעשה כזה יכול היה להיחשב כחבלה, ולכן תכננתי, במקרה הגרוע ביותר, להשליך את התרמיל מעבר למעקה אל תוך הנהר. כאשר הגענו בחשכה שירדה בינתיים אל הגשר, הכנסתי את האגודלים מתחת לכתפיות התרמיל, מוכן מידית להיפטר מהמטען, אולם... למחסום שכה חששו ממנו, לא היה יותר כל זכר! וגם בשער הגטו לא הייתה כבר כל ביקורת בשעה כה מאוחרת.
בבית מצאתי את כלם מודאגים וחרדים מהיעלמותי הבלתי מוסברת למשך יומיים, אולם הכעס על התנהגותי שכך במהרה. הלא חזרתי בריא ושלם וכולם שמחו גם לשלל הגזר, ירק טרי ומזין שכבר לא טעמנו הרבה זמן. אמא במיוחד שמחה לויטמינים החשובים כדבריה, ואף שלא הבנתי אז במה מדובר הייתי די מרוצה מעצמי. סוף טוב הכל טוב, איך שהבריות אומרות, אבל ל"בריגדת הארנבות" לא חזרתי יותר, מי שיוצא בשלום מהרפתקה לא מתגרה שנית בגורלו.

נקפו ימים והחיים בגטו נכנסו לכעין שגרה של עבודת כפייה ומלחמת קיום יום יומית. אלפים עבדו בבניית שדה התעופה, אחרים בבריגדות בעיר בשירותים חיוניים לצבא הגרמני, ואני הסתדרתי כאמור בבתי המלאכה לאחר שהות מסוימת בבית הספר למלאכה, שגם הוא נפתח בגטו ברשות השלטונות. לאחר העבודה וביום המנוחה נפגשתי עם בני גילי והתחלקנו בעיקר בשמועות שנמסרו מפה לאזן, והגיעו לגטו בדרך לא דרך, כי אפילו קניית עיתון היה כרוך בסכנת נפשות. ידענו כבר שמלחמת הבזק של הגרמנים נכשלה, שהסתערותם נבלמה ע"י "גנרל חורף", ושלצבא האדום היו גם פה ושם הצלחות. אף כי הייתה בזאת נחמה פורתא בלבד והחזית הייתה מאד רחוקה, היה בזה במציאות העגומה של הגטו, כדי לעודד מעט ולהזין תקוות עמומות, שאולי, בכל זאת, יקרה איזה מהפך או נס.
מפי חברים יותר מבוגרים נודע לי דבר נוסף, שדברו עליו בחצאי מילים וברמזים בלבד. בחסות הרגיעה היחסית וההסתגלות לשגרת "קיום", התארגנה בגטו תנועת התנגדות. לא ידעתי פרטים, אבל שמעתי שמקצת צעירים יוצאים ומצטרפים לפרטיזנים האדומים שנמצאו ביערות וגם שבגטו התחילו לחפור בונקרים חשאיים. גם גונב לאזני, כי כדי להתקבל לפרטיזנים האדומים ביערות, המצטרפים חייבים להיות מצוידים במלואם משרוך נעל ועד לחגור כולל בנשק אישי.

כיצד הצליחו לעמוד בתנאים אלה ומניין השיגו את האמצעים, באיזה גבורה והקרבה עצמית, קנו או אפילו גנבו נשק והבריחו אותו לפעמים לגטו, מנין השיגו את כל הציוד הנדרש וכיצד נתאפשרה היציאה המאורגנת על נשקם וציודם מהגטו, איזה תפקיד היה בכל זה למשטרת הגטו, שהייתה מעורבת עמוק בכל הפעילות המחתרתית ולאנשים בתפקידי המפתח השונים בראשם מנהלי בתי המלאכה, כל זה נודע לי רק בדיעבד, מהפרסומים הרבים שיצאו במשך הזמן לאור. גם הוסתר ממני, עד למות הגבורה הטרגי ביחד עם קציני משטרת הגטו האחרים, שגיסי יודקה זופוביץ, היה אחד מהדמויות הבולטות בתנועת המחתרת ואף הדריך אותם בתוך אחד הבונקרים בשימוש בנשק.

לא השתייכתי לשום תנועת נוער שמהן גוייסו האנשים, וכנראה הייתי גם צעיר מדי כדי להתקבל לשורות המחתרת. אבל כבר הידיעה בלבד רוממה את רוחי, עזרה לי לשכוח את תלאות הגטו ואת מצבנו המיואש. למרות שהיינו בודדים ושכוחים מהעולם, למרות שהיינו בתוך ים של שנאה, למרות תנאי החיים הבלתי אפשריים, למרות כל אלו הצלחנו בכל זאת ולמרות הכל להתנגד!

מי שלא מסוגל, בימינו, להעמיד את עצמו באותה הסיטואציה, של אזרחים שלווים המוצאים את עצמם מחוץ לכל חוק, נרדפים על צוואר ע"י כל זרועת השלטון, חסרי כל עורף או יותר נכון עם עורף עוין, מותשים בעבודות פרך, סובלים חרפת רעב וקור, נתונים במאבק יום יומי להישרדות אל מול אימת הטרור הנאצי הרצחני, על יעלה על דל שפתיו את שאלת הלעג לרש: מדוע הלכתם כצאן לטבח?
במקום זה, ישפיל נא את עיניו בענווה, וישאל בפליאה גדולה:

איך וכיצד, למרות הכל ואף על פי כן, מצאו דרך, עוז, גבורה וכוח להתנגד?!


לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


אין עדיין פירגונים
הדף נקרא 11 פעם, אפס פעמים עד הסוף
הרעיון הוא שצבי כץ יקבל מכם איקס שקלים כל חודש בחודשו ובתמורה תקבלו תכנים יחודיים ופינוקים או סתם תרגישו אפנדי. זה פיצ׳ר שנמצא בפיתוח במעבדות הדף ואנחנו כאן רק בוחנים את ההתכנות שלו אז כסף תכלס לא יזרום עדיין אבל נקבל אינדיקציה . מעניין!

תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ © 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת