פרק #18 - בציפורני המפלצת

אתר הגטו נקבע בפרוור העוני ויליאמפולה שנקרא בפינו "סלובודקה". היו שם כמה בלוקים של בתים בנויים אולם לרוב היו אלו בתי עץ עם חצרות קטנים ללא שירותים ומים זורמים. המגורים הראשונים שלנו כללו חדר וחצי ומטבחון, בהם הצטופפנו 7 נפשות, יחד עם סבא יוסף והדודה ברטה ועוד יהודי שהיה כנראה פליט מצרפת ואני כיניתי אותו "מסיה דה פריס". את המים שאבנו מבאר ובית השימוש עמד בפינת החצר הקטנה. המעבר מדירה בעיר עם כל הנוחיות, לתנאים פשוטים אלה לא הפריע לי כלל, הסכנתי להם משהותנו בדאטשה, וגם בוילקיה הסידורים היו דומים. לא המעבר לגטו, הצפיפות ותנאי החיים הקשים שנוצרו, הם שהטרידו את מחשבותיהם של תושביה. שיחות המבוגרים שהייתי עד להם באותם ימים, היו מלווים כל העת בחששות כבדים והתרכזו סביב שאלה אחת ויחידה, מה יהיה עלינו הלאה?

בהשפעת הרגיעה הזמנית, האנשים נטו לקוות, שאולי הגרוע מכל כבר מאחורנו, שכעת אנו מוגנים בפני התפרעויות ולא נשקפת סכנה ישירה לחיינו. אפילו שהמציאות הייתה רחוקה מאד מ- "האורדנונג" הגרמנית שסבא צמח דמיין לעצמו עם תחילת המלחמה, וידענו כי מצפים לנו מחסור ועבודות כפייה, הרי למרות רציחתם האכזרית של אלפים מיהודי קאונס לא יכולנו להעלות על דעתנו, כי נדונו כולנו לכליה. במחשבה לאחור, היה בזה גם לא מעט הדחקה. כמו שאני ואמא הדחקנו לגמרי את אשר שמענו וראינו, רק לפני מספר שבועות בעיירה וילקיה, גם יתר תושבי הגטו התעלמו מהמציאות המרה, איך אפשר היה אחרת להמשיך ולחיות?

בינתיים השלטונות הורו על כינונו של שלטון עצמי ובצמוד לתחילת ניצול כוח העבודה שלנו לצרכי המערך הגרמני, זה שידר יציבות והמשך הקיום. בראש הגטו הועמד ה- Aeltestenrat, שהורכב מאנשי ציבור ידועים, שכונו על ידי תושבי הגטו "הקומיטט", כלומר הועד, ובה נוסדו מחלקות ניהול כפי שמצויים בכל רשות מוניציפלית. בנוסף, כדי לשמור על הסדר והתקנות, כוננה גם משטרה יהודית, שהקמתה והפיקוד עליה הוטלו על קצינים יהודים לשעבר בצבא הליטאי. היו כאלו בליטא רק מתי מעט, ויודקה, בעלה של דיטה, היה ביניהם. נציגי הועד באו לשכנע אותו והדגישו כמה זה חשוב שהמשטרה תורכב ותנוהל בידי אנשים מהימנים ולא תיפול חלילה בידי אלמנטים מפוקפקים. למרות חששותיו הרבים, יודקה נענה להפצרותיהם ומונה לסגן המפקד. כפי שאחותי סיפרה לי יותר מאוחר, הוא חשב כבר אז על האפשרות של תנועת התנגדות, והחשיבות שתהיה בהקשר זה לשליטה במשטרת הגטו. לפיכך העריך גם כי תפקידו עלול להיות כרוך בסכנת נפשות. למרבה הצער חששות אלו התאמתו בהמשך במלואם...

הגטו הוקף בגדר תיל וב-15 לאוגוסט נסגרו השערים. ימים אחדים שרר רוגע מוזר, היה שקט, יותר מדי שקט... היה זה השקט שלפני הסערה.
נכתב על-ידי
צבי כץ
לרעייתי אסתר שעודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך. לילדי ונכדי: מיכל חגי, דור, טל, אמיר יעל ואיתי, כדי שיבינו כמה טוב להיות בני חורין בארצנו. לאבי יצחק, שנעלם בשואה ועקבותיו לא נודעו. לאימי חסייה (לולה) ז"ל, שהעפילה יחד איתי לארץ. לאחותי דיטה, תיבדל לחיים ארוכים, שבזכותה שרדתי. לגיסי יהודה, שצעד אל מול כדורי הגסטפו וזמר עברי על שפתיו. ולזכר כל בני משפחתי היקרים, שלא זכו ונשארו שם לנצח.
הדף נקרא 66 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי