פרק #16 - "הבריחה" אל תוך המלכודת

בשבוע הראשון של יולי, חל כאילו שנוי מסוים במצב. "חיפושי הבית" של הליטאים נפסקו וכמה מאות נשים שנמצאו עדיין בפורטים, כולל בת דודתי לנה, משתחררים במפתיע. היות וראינו, שהפוגרומים וגרירת האנשים ורציחתם בפורטים נעשה בידי הליטאים, אפילו שזה היה תוך התעלמות השלטונות הגרמניים, זה מביא אותנו לחשוב, כי כל מה שקרה עד עכשיו הייתה השתוללות הליטאים וכעת הגיע הזמן של "האורדנונג", אותו סדר גרמני מפורסם, שסבא צמח דיבר עליו בפרוץ המלחמה. אמנם שערנו שמצפים לנו ימים קשים של הגבלות וגזירות למיניהם, עבודת כפייה ומחסור וכליאה בגטאות, אך כלל לא עולה על דעתנו, שבעצם נדונו כבר כולנו לכליה. מי יכול היה לעלות דבר מפלצתי כזה על הדעת?

האשליה כי מעכשיו משתנים הכללים, מביאה את אמא להרהורים הבאים: אבא נעלם והיא כעת התמיכה היחידה של המשפחה. המרפאה עם כל הציוד, שבה תוכל לעבוד ולפרנס אותנו, נמצאת בוילקיה, שם יש לה גם קשרים מצוינים עם הליטאים ובנוסף באזור הכפרי תמיד ימצא שפע של מזון, בעוד שבעיר הגדולה בודאי ישרור רעב וגם מתפשטת השמועה שנצטרך לעבור לגטו.

למראית עין, הכל מצביע על כך שבעיירה ההיא מצבנו יהיה הרבה יותר טוב ולכן הדבר הנכון לעשות, הוא לחפש דרך לעבור לשם. שבמציאות כבר התחילו באותה העת ברחבי ליטא, ברצח השיטתי והטוטלי של כל התושבים היהודיים בפריפריה ומתחולל שם טבח נוראי, המבוצע באכזריות חייתית ע"י המיליציות של הליטאים הפועלים בפיקודם של הגרמנים, על כך אין לנו כמובן שמץ של מושג...

אמא שמתמלאת פתאום במרץ רב מחליטה, שהיא תיסע יחד איתי לוילקיה, לבדוק ולסדר שם את העניינים ואחר כך גם אחותי ויודקה יוכלו להצטרף. אחותי הדוברת גרמנית רהוטה ויש לה הופעה בטוחה ההולכת קסם על גברים, נכנסת ללא שום קושי למפקדת חיל הכיבוש הגרמני בקובנה, וחוזרת משם עם תעודה שבה כתוב בערך כדלקמן: "הגברת רופאת השניים נוסעת ביחד עם בנה לווילקיה, על מנת לעבוד שם במקצועה וכל הנוגעים בדבר מתבקשים לסייע בידה." כל זה נכתב ביד, בכתב גוטי גרמני עתיק על נייר מכתבים רגיל, אך העיקר הוא, שלמטה מתנוססת במלוא תפארתה, חותמת עם נשר גרמני מרשים ביותר. אינני יודע איך, אך ללא שהיות נמצא גם איכר החוזר מהשוק לכפרו ומוכן להוביל אותנו, תמורת תשלום שמן, לוילקיה. וכך, מצוידים בדף נייר, האמור להגן עלינו מכל פגע, יוצאים אנו בבוקר השכם לדרך, היישר... לתוך המלכודת ולידיהם האורבות של התליינים.

הדרך לווילקיה עוברת על הגשר מעל הנהר ויליה, ליד רובע הסלובודקה, שרק לפני זמן קצר התחולל שם מרחץ דמים נוראי. כבר בנקודה זו, איש המיליציה הליטאית המפטרל על הגשר, מוריד אותנו מהעגלה. יש לו הבעה אטומה, וספק רב עם הוא יודע בכלל קרוא וכתוב. הוא לא מתייחס כלל לתעודה הגרמנית שאמא מציגה לו. "האישה יכולה להמשיך, אבל אתה בא איתי" ,הוא פוסק, וכדי לא להשאיר ספק במה מדובר, מוסיף כבדרך אגב: "אתה תבוא איתי אל מתחת לגשר", ואיני זקוק להסברים נוספים באשר מה שמחכה לי שם... אך עוד לפני שאני מפנים את המצב והאימה מתחילה לחלחל בי, מופיע מולנו קצין ליטאי, כנראה מפקדו והחייל מושיט לו את התעודה הגרמנית שנשארה בידו. לאחר עיון קצר, שבו אני מבחין לפי מצב החותמת, שהוא מחזיק את הכתב במהופך והחיים תלויים לי מנגד, הוא פוסק: "תן להם לעבור"!

האם היה זה אדם הגון ונקעה נפשו משפיכות הדמים, או היה זה הנייר עם חותמת הנשר שהרשימה אותו, איך שלא יהיה, באותו רגע גורלי ניצלו חיי. היה זה רק המזל או הנס הראשון, בדרך הארוכה ומלאת הסכנות שהייתה עוד כולה לפנינו...

העגלון, שהתקדם לסוף הגשר והתבונן במתרחש ממרחק בטוח, מקדם אותנו בחיוך רחב. רק לפני רגע הוא ראה איך שהשכר המובטח חומק ממנו והנה הו שוב מצא אותו. עכשיו הוא גם מתרשם, שהנייר שבידינו, הוא אכן מסמך חשוב ויעיל ביותר, ולכן מרוצה ובמצב רוח טוב הוא ממשיך להסיע אותנו עד... שאנו מתקרבים לגשר הבא. כאן, כדרך העגלונים, הוא עוצר על גבעה ליד פונדק דרכים והולך לדבריו "לשתות רק בירה אחת".

לא היינו צריכים לחכות לו הרבה זמן. כעבור רגעים ספורים הוא פורץ החוצה חיוור כסיד ומבוהל כאילו שעדת שדים בעקבותיו. כרגע ספרו לו, שבגשר הבא נמצא שוב מחסום של המיליציה הליטאית, ועם הם תופסים מישהו המוביל יהודים, הם יורים בו ביחד איתם, בו במקום. " אינני רוצה כלום מכספכם, רק תרדו מהר מעגלתי"! בקושי הספקנו לרדת, והוא כבר מכה את סוסיו ומתרחק משם בדהרה.

עד לרגע זה אני הילד הקטן, שלא שואלים לדעתו והוא מציית מבלי להרהר, לדעת הבוגרים ממנו. עכשיו, שאנו עומדים מבוהלים ואובדי עצות על אם הדרך, "גשר" מאחורנו ו"גשר" לפנינו, שואלת אותי אימי: "מה דעתך, האם נלך הלאה או שוב לאחור? ומהתשובה לשאלה הזאת, תלויים, לא פחות ולא יותר, כל חיינו!

סכנת החיים המיידית והרצון שלי לחיות ומבוכתה של אימי, הם שכנראה גורמים לי, מבלי להסס אף לרגע, "לקחת את הפיקוד". קודם לכל, אין לי שום חשק לשוב על עקבותיי למקום, שבו לפני זמן קצר חיי היו תלויים לי מנגד, ולאחר שאני צופה אל הגשר שלפנינו ואיני מבחין עליו שום דמויות, אני מציע שנמשיך ללכת קדימה. אך לפני זה, עלינו להוריד את הנעליים, לתלות אותם קשורים זה בזה משני צדי הכתף ולהמשיך את דרכנו יחפים. כך נוהגים הכפריים במקומותינו, החסים על נעליהם בהליכתם בשטחים שמחוץ לעיר (זאת למדתי בשהותי בדאצ'ה שלנו, שעל ידה עבר השביל שבו עברו הכפריים ברגל בדרך אל העיר ובחזרה ממנה). לאמא יש מטפחת כפרית על ראשה, אני עוד מקפל את מכנסי ואנו מתקדמים יחפים בירידה אל הגשר, בצעידה מדודה ורגועה, אבל לבנו דוהר בקצב מסחרר.

כפי שצפיתי אין איש על הגשר, אולם בזוית עיני אני רואה מתחתיו גברים המתרחצים בנהר, ככל הנראה אנשי המילציה הליטאית, שלא מעניקים לנו אפילו מבט שני. באותה הליכה שלווה אנו צולחים את הגשר וממשיכים בעליה בגדה שמנגד, עד שנעלמים לבסוף מהעין בין עצי החורשה.

זה כבר הפעם השניה באותו היום שהמזל מאיר לנו פנים...

אך מה הלאה? העיירה עדיין רחוקה, אנו תקועים במצב מסוכן, ומה נעשה עכשיו? חסרי עצה, התיישבנו על גזע עץ כרות, בראש מורכן, להשיב את רוחנו.

כאשר אני מרים את עיני אחרי כמה רגעים, אני מבחין בעגלה, שכמו באגדות "צמחה כאילו מתוך האדמה", עומדת בשביל לא הרחק מאתנו והעגלון מתבונן בנו בסקרנות. למזלנו זה אדם בעל סבר פנים נינוח וידידותי, שממש קופץ ממקומו בשמחה, כאשר הוא שומע את גובה השכר המובטח, אם יסיע אותנו עכשיו לוילקיה.

שוב ובפעם השלישית היום המזל עומד לימיננו...

לאחר כמה שעות של נסיעה מתוחה מחופרים בתוך הקש, הגענו לבסוף אל מחוז חפצנו. במפקדה הצבאית הנמצאת על ההר מעל העיירה, המושל הגרמני פוגש אותנו בחיוך, ואפילו מתלוצץ בהצהירו כי הוא מפחד מרופאי שניים והוא בהחלט מרוצה, שתיפתח כאן מחדש מרפאה, ולכאורה נראה גם, שהיותנו יהודים כלל לא מטריד אותו. החייל שעומד בהיכון לפני לשכתו, נקרא פנימה ומקבל פקודה ללוות אותנו ולעזור לאמא למצוא את הציוד של המרפאה, שאולי נבזז, כדי להפעיל מחדש את המרפאה.

נראה אפוא, שכאן אכן שוררת "האורדנונג" הגרמנית המפורסמת ואנו פוסעים מאוששים במורד הרחוב לקראת בתי העיירה, שנראית כאן מלמעלה שוקטת ושלווה. אולם מספיקים רק מספר צעדים, ושוב מתגנבת ללבנו החרדה המעיקה מתחילת אותו יום על לבנו.

זאת לא אותה העיירה השוקקת חיים, שאנו מכירים. הדלתות והתריסים בבתים שלפנינו סגורים ומסוגרים ובחוץ לא נראית נפש חיה. המקום נראה כאילו נטוש מתושביו, אך בהתקרבנו אל הבית הראשון חודרים אלינו, מאחורי תריסים המוגפים, קולות מחרידים של בכי חנוק, התייפחויות ונהי תמרורים... דבר זה הולך ונשנה, גם ביתר הבתים שאנו חולפים על פניהם וכך מסתבר לנו, לחרדתנו הרבה, שהעיירה כולה מלאה בבכי וקינה!

מצעד אחד למשנהו ומבית לבית אוחזת בנו אימה חשוכה, וחודרת בנו התובנה, שמשהו בלתי נתפס קורה בוילקיה, ושאנו נקלענו היישר לתוך אסון נוראי, שאת משמעותו אנו לא מעיזים לנחש...

אחוזי חלחלה הגענו למטה אל הרחוב המוביל לאורך הנהר. החייל המלווה, שהלך כל הזמן לפנינו בצעד כבד ונראה כשקוע במחשבות, נעצר פתאום ומסתובב אלינו. הוא מביט בנו מהורהר ובו תלויות עכשיו עינינו המבועתות, המחפשות מנין תבוא העזרה.

"כל העניין הזה של רפואת שיניים כאן, אין בזה ולא כלום", אומר הוא בשקט ונחרצות. "אני אקח אתכם עכשיו אל הנהר, ואם תעבור שם ספינת קיטור, אנסה לשלוח אתכם בחזרה אל עיר הבירה ממנה באתם, ואז הוא מוסיף עוד ארבע מילים המעבירים בנו צמרמורת: ,לו יהי אלוהים לצדנו"!

שוב יש לנו מזל, שביום הזה מלווה אותנו ללא הרף, וזה כבר הפעם הרביעית ברציפות שזה קורה היום.

אך למרות, שיש לנו באופן כה בלתי צפוי, מגן חדש בדמותו של חייל גרמני, הרי גם זה לבדו, הפעם כבר איננו מספיק.

אם עוד היה לנו ספק כלשהו, או התקשינו להפנים את אשר ראינו ושמענו, באים דבריו האחרונים, שמבהירות לנו סופית, שאנו שרויים כאן בסכנת נפשות מיידית, ועם כל נכונותו לעזור לנו, אנו כדבריו נתונים, פשוטו כמשמעו, לחסדי שמיים!

זאת, מחוץ לכל הסכנות האורבות לנו עדיין במקום הנורא הזה, הן מצד גרמנים אחרים ובמיוחד מצד המילציה הליטאית, גם כבר מהטעם הפשוט, כי בימים אלה אין תחבורה אזרחית על נהר הנימן. ספינות הקיטור, רתומות כולן למאמץ המלחמתי, והן חולפות באופן ספורדי וללא שום סדר קבוע מראש. משום כך, צריך לקרות נס משמיים, שספינה כזאת תעבור, אם בכלל, בזמן הנראה לעין. בינתיים, הכל בנוי על חייל גרמני פשוט הפועל על דעת עצמו וכל רגע העניינים יכולים להסתבך ולהשתבש.

אם לא די בזה, הרי הדבר עוד תלוי בחולית השמירה על גשר הסירות, שנמתח כאן מעל הנהר, והוא מחליט לגשת קודם לבדו לשם, כדי לבדוק מי מחבריו נמצא שם בשמירה ואם אפשר להסתדר איתם. לעת עתה עלינו לחכות והוא מכניס אותנו לאחד מבתי העץ העומד על המדרון מצד הנהר. הגברת טמשה, האישה היהודיה המבוגרת הגרה שם לבדה,הינה מכרה טובה של אמא והן מתלחשות ביניהן. אחוז חרדה עמוקה ואי שקט, אני עולה אל החדרון שמתחת לגג, כדי לנסות ולעקוב אחרי "החייל שלנו", שבלעדיו אני מרגיש עצמי מופקר ובלתי מוגן.

מהחלון הקטן של "הבוידם" נפרשים לפני כל שטח המדרון עד הנהר וגשר הסירות המתוח מעליו. רק הספקתי להעיף מבט ואני כבר רואה לתדהמתי את החייל, המנסה בחיפזון מיואש לטפס במגפיו הכבדים בחזרה במעלה המדרון. הספינה!! מבזיקה בי המחשבה, ובמבט נוסף אני אכן מבחין בארובתה העשנה בעיקול הקרוב של הנהר! תקוותנו האחרונה מופיעה בתזמון מדהים, כאילו לפי תיאום מראש!

הנס קורה,וזה היום כבר מזלנו החמישי, הלא יאמן, במסע המסויט הזה, אל גיא הצלמוות של ווילקיה!

אני מתכופף מעבר החלון ומנפנף לו, ובתגובה הוא מסמן לי בתנופת יד שפירושה: רוצו לגשר ככל יכולתכם! תוך שניות, אני ואמא פורצים בריצה על חיינו, מועדים וגולשים לסירוגין במדרון התלול. כאשר אנו מגיעים חסרי נשימה אל המזח, הספינה נמצאת ממש בקרבתו של הגשר והחיילים כבר מושכים את הסירות הצידה לפינוי המעבר. החייל שרץ לפנינו עולה על הגשר ומחליף הצדעה עם הסמל שבא לקראתו: "המפקד נתן פקודה לשלוח את האישה עם הילד בחזרה אל עיר הבירה" הוא אומר בסמכותיות שאינה משאירה מקום לספק כלשהו, ולמעשה גם לא נשאר זמן לכך. הסמל מסמן בידו והספינה העמוסה בחיילים המשתזפים חצי ערומים על הסיפון, מתחילה להתקרב אל המזח. תמרון העגינה נמשך כמה דקות, וערבוביה של תקווה וציפייה קדחתנית, מהולה בחשש מעיק, שמא ישתבש משהו ברגע האחרון, אוחזים בכל חושי. מעייני מרוכזים בספינה המתקרבת לאיטה למזח, כאשר אני משתוקק בכל ישותי כבר להיות עליה ולצאת מהמקום, שאפשר ממש לחוש את משק כנפי מלאך המוות מרחפים מעליו, וכל יתר העולם אינו קיים לגבי ברגע זה. במצבי זה חודרים אלי, כמו מבעד איזה מסך והרעש מחריש האוזניים של גלגלי הספינה, דבריו השקטים של מצילנו, העומד לגמרי קרוב אלי: "בן כמה אתה ילד?"

בן כמה אני... אינני זוכר עכשיו בן כמה אני... איזה תאריך זה היום בכלל...מה היה אתמול... שלשום... לפני שלשום...? אני מצליח למצוא איזה נקודת אחיזה ופתאום זה מבזיק לי: היום ה-10 ליולי, יום ההולדת שלי! "היום מלאו לי 14" אני ממלמל, ושומע בתשובה ברכה שבנסיבות אחרות הייתה נחשבת לקללה, אך על הגשר ההוא, זה היה כל כך מובן מאליו... :

"אם כך אז אני מאחל לך, שתגיע גם לגיל 15!"...

רק נאמרו הדברים והספינה נצמדה למזח! בלי מילה נוספת ומבלי לאבד אף שניה, אנחנו רצים ומטפסים מעל ברזלי המעקה אל סיפונה. תוך כדי כך חצאיתה של אמא גולשת כלפי מעלה והחיילים על הסיפון שורקים וצווחים. רק עברנו והספינה כבר נדחפת מהמזח וגלגליה מתחילים להסתובב. קודם לאט ובהדרגה יותר ויותר מהר. ההלמות הקצבית של כפות גלגלי הספינה על פני המים, שכה מוכרת לי, מתנגנת באזני כנעימה נפלאה, וכל מקצב מרחיק אותי מהאימה ומקרב אותי אל יום הולדתי ה-15... אנחנו מנפנפים למציל שלנו, שדמותו על המזח המתרחק הולכת וקטנה, עד שהיא נעלמת לגמרי מתחום הראיה שלנו.


הספינה נדחפת במלוא הקיטור במעלה הנהר, שמימיו בוהקים בקרני השמש החמימים של אחרי הצהרים, ומשני צדדנו חולפים לאיטם גדותיו הציוריים. בפעם הראשונה ביום הזה אני חש הקלה במועקת הלב, שליוותה אותנו ללא הרף, כמעט מהרגע הראשון ובהדרגה מתמלא לבי בהרגשה הנפלאה של אופוריה, ואני נושם שוב את האוויר הצח במלוא ראותי.

עוד רגע של חרדה נכונה לי, כאשר החייל הטבח, שואל את אמא מי אנו בעצם, והיא עונה לו בפשטות מדהימה, כי אנחנו יהודים. אולם האיש רק אמר: "ככה חשבתי לי" וכיבד אותנו בסנדוויץ' וספל תה מתוק במיוחד, ורק עכשיו, שאני כותב שורות אלה, עולה בדעתי שזה היה המזון היחידי שבא אל פינו באותו יום.

לאחר נסיעה של כמה שעות בהן אנו גם חולפים על פני הדאצ'ה שלנו, שממנה אני נפרד במבט מלא ערגה בפעם האחרונה בחיי, אנחנו מגיעים חזרה לקובנה. שוב למזלנו, מחכה על המזח כרכרה יחידה, שעגלונה שמח לקראת הלקוחות הבלתי צפויים, והוא מביא אותנו בלא פגע בחזרה לדירתנו. היום הארוך ביותר בחיי הסתיים ולאות גדולה משתלטת עלי. אך לפני שאני נרדם אני עוד שומע את דברי אחותי: "היום הודיעו על הקמת הגטו".

נכתב על-ידי
צבי כץ
לרעייתי אסתר שעודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך. לילדי ונכדי: מיכל חגי, דור, טל, אמיר יעל ואיתי, כדי שיבינו כמה טוב להיות בני חורין בארצנו. לאבי יצחק, שנעלם בשואה ועקבותיו לא נודעו. לאימי חסייה (לולה) ז"ל, שהעפילה יחד איתי לארץ. לאחותי דיטה, תיבדל לחיים ארוכים, שבזכותה שרדתי. לגיסי יהודה, שצעד אל מול כדורי הגסטפו וזמר עברי על שפתיו. ולזכר כל בני משפחתי היקרים, שלא זכו ונשארו שם לנצח.
הדף נקרא 85 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי