סובבוני להט אש בוערת
פרק #15 - התחלת האימה
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 6 דקות קריאה

קולות ירי מהדהדים מכל הכיוונים, סוסים מאוכפים ללא רוכב, דוהרים מבועתים ברחובות העיר וחיילי הצבא האדום, שהליטאים יורים עליהם מהחלונות והגגות, רצים שפופים ומבוהלים לאורך קירות הבתים. כל זה אני רואה, בעודני צופה בלב מתכווץ, מאחורי הוילונות הכבדים בביתו של סבא צמח, על הרחוב שמתחתי.

בתמימותי הילדותית, האמנתי בכל לבי למילות שירי ההלל, שפארו ורוממו את הצבא האדום הכביר והבלתי מנוצח, שלעת מבחן ינתץ את כל כוחות החושך והרשע. אמונה ילדותית זו, והמחשבה שהטוב תמיד מנצח, מתרסקים עכשיו ממש לנגד עיני. נדהם, פגוע ונכזב עד עומק נשמתי, אני כל כך מצער את מפלת הצבא האדום, שאיני מבין וכלל לא חש שחיי תלויים לי מנגד, אך לא יעבור זמן רב וזה יומחש לי באופן ברור ביותר.

הכל התחיל לפני יומיים. אמא שהמשיכה לנהל את המרפאה שלה בוילקיה, שהתה בסוף השבוע בביתנו בקאונס. בוקר בהיר צבע את שמי העיר באדום ואני שכבתי נים לא נים, כאשר טלטולי אחותי ניתקו אותי משרעפי. "קום מהר ותתלבש! פרצה מלחמה! כרגע קיבלתי טלפון מחברתי שגרה לא הרחק משדה התעופה, שהופצץ היום בעלות השחר."

סבא צמח

הדבר הבא שאני זוכר הוא, שהתאספנו מבוהלים ומודאגים אצל סבא צמח (צמח כץ, בתמונה), שגר לא הרחק מאתנו. סבא צמח לא היה יהודי יושב קרנות. הוא הירבה לנסוע לחו"ל, לעסקיו או לביקור בניו שלמדו בברלין ובשוויצריה, הכיר את העולם הגדול וכולם העריכו את נסיונו ורצו לשמוע את דעתו על המצב.

דבריו שהיו עבורנו הרי גורל ונשמעים היום כתמוהים ואירוניים, נחרטו עמוק בזיכרוני: "אינכם צריכים להיות כה נפחדים ומבוהלים מהגרמנים, אני מכיר אותם היטב עוד מימי מלחה"ע הראשונה, הם עם תרבותי וממושמע מאד." מישהו שואל בסקפטיות "אבל מה יקרה עכשיו"? סבא צמח מתעצבן: "שום דבר לא יקרה! סדר יהיה! אני אקבל את ביתי בחזרה(!)... אמנם נצטרך לעבוד עבור הגרמנים, אבל אני כל חיי עבדתי וזה לא מפחיד אותי."

רק הספקנו להירגע קצת מדבריו, משיג אותנו צלצול הטלפון של איליושה, הדוד מצד אימי. כפקיד בכיר במנגנון הסובייטי הוא פונה ישר מהעבודה לרכבת שהמתינה בתחנה, ואלוהים גדול יודע כיצד הצליח להשיג אותנו בטלפון, שבאותם הימים נדרש לקשר עם מרכזנית לקבלת החיבור המבוקש.

"עזבו את הכל ורוצו ישר לרכבת, עדיין יש לכם זמן!" יותר הוא לא הצליח או לא יכול היה לומר, אך זה הספיק כדי להבין שהמצב בחזית הוא בכל רע או אפילו קטסטרופלי. היו אלו דקות קריטיות, אבל הורי שנתפסו בלתי מוכנים, היו מבולבלים ולא שמעו בעצתו.

כמו רבים וטובים אחרים, היינו מופתעים לחלוטין מפרוץ המלחמה. אפשרות זו משום מה לא נשקלה כלל והמצב החדש תפס אותנו בלתי מוכנים נפשית ומעשית כאחד. ככה לעזוב את הכל ולנוס בבגדי הקיץ הקלים, לארץ רחוקה וקרה, ללא כסף ואמצעים אחרים, לא התקבלה על הדעת. אילו היה לנו אז, רק שבריר של מושג ממה שמצפה לנו, היינו בוודאי רצים לרכבת אפילו יחפים...

אני מניח כי מה שהתרחש בשעות הרות גורל אלו בין הורי, הוסתר ממני, אבל אני יכול לתאר לעצמי מה קרה: אבא, שחש היטב את זדוניות מחשבות הליטאים וליבו ניבא לו את הגרוע ביותר, היה כנראה בעד בריחה מידית. אמא שהייתה יותר אופטימית ופחות הבינה את העומד להתרחש, התנגדה בודאי. הייאוש שאחז באבא, רגש האשמה שכרסם בו, שלמרות חששותיו הכבדות, לא פעל בצורה נחושה ונחרצת יותר, והרגשת האין אונים שבשה כליל את דעתו. אחותי סיפרה לי שראתה אותו עומד ברחוב ומלמל משהו בלתי מובן. לא ידוע לנו מה שהתרחש בהמשך, אבל הייתה זאת גם הפעם האחרונה שאנחנו או מישהו אחר ראה אותו בחיים.

אבא נעלם מחיינו כמעט ללא משים. מערבולת מאורעות האימים ששטפה את כולנו, סכנת החיים המיידית שבה מצאנו את עצמנו והמאבק להישרדות, לא השאירו זמן לרגשות אחרים. לשווא חיכינו לשובו, הוא נעלם לבלי שוב והיה כנראה מהקורבנות הראשונים של הכנופיות הליטאיות, שמיד עם פרוץ המלחמה התחילו במלאכת הרצח של היהודים באופן הפראי והזוועתי ביותר שלא ניתן לתיאור.

המנוסה המבוהלת של הצבא האדום עוררה בהלה באכלוסיה היהודית, שרבים מתוכה התחילו בבריחה רגלית בעקבותיהם. גם אחותי ובעלה הצטרפו לזרם הפליטים שפניהם היה מזרחה לגבול הרוסי. הם עשו זאת במחשבה, כי יש להם עדיין שהות מספקת ולא שיערו שהיחידות הגרמניות ששעטו קדימה, כמעט ללא כל התנגדות, ישיגו אותם תוך שעות מעטות. רובם נאלצו לשוב על עקבותיהם ובחלקם הגדול נפלו קורבן ליחידות המיליציה הליטאיות. מי שלא נורה במקום, הובא על ידם אל המבצרים הישנים ממלחה"ע הראשונה, הפורטים הידועים לשמצה, שהפכו למקומות ריכוז ורצח המוני, תוך התעללות נוראה, באלפי יהודים.

רק עזבו אחרוני החיילים הסובייטים את העיר וכבר התפשטה השמועה המצמררת אודות מרחץ הדמים המשתולל ברובע העוני היהודי המכונה סלובודקה, הנמצא מעבר לנהר הויליה. יחד עם זאת התחיל צייד פרוע אחרי היהודים ברחובות, שנרצחו מיד עם התפסם בחצרות ובמוסכים הסמוכים (במוסך "ליטוקיס", הכו אותם עד מוות במוטות ברזל ולאחדים הזרימו מים בלחץ עד שמעיהם התפוצצו והמאורע הונצח במצלמות ע"י חיילים גרמניים בודדים שהזדמנו למקום ולא התערבו בנעשה). בהמשך התחילה גם התפרצות לדירות היהודים בתוך העיר, לפי הלשנת השכנים או שומרי הבתים הליטאים. הגברים היהודים ולפעמים גם נשים נגררו מהבתים אף הם אל הפורטים, שם כאמור התעללו בהם ורצחו את כולם.

בינתיים אמא ואני חזרנו מביתו של סבא לדירה שלנו, ברחוב אוז'שקניה, הנמצאת בסמוך לאחת הכבישים הראשיים. בשעות הערב נשמע משם פיצוץ חזק מלווה בלהבה ותוך זמן קצר מתחילים דפיקות עזות על דלת הכניסה האחורית של הדירה. כאשר אני פותח את הדלת אני מסתכל הישר אל תוך לועי שני קני רובים המכוונים אלי, ומתוך הבהלה שהאוחזת בי אני מרים את ידי למעלה. שני אנשי המיליציה הליטאית, שלמזלי כנראה היו סטודנטים, מוצאים את המצב קצת מגוחך, ואומרים לי להוריד את הידיים, אך אם זאת טוענים כי מהדירה שלנו נורו כביכול יריות עליהם. בנשימה עצורה, אני מסביר להם בליטאית רהוטה השגורה בפי, כי דבר זה כלל לא יתכן, משום שחוץ ממני ולאמי לא נמצא כאן אף אחד. הליטאית שבפי מפתיעה אותם קצת והם מבקשים לדעת האם אני אכן יהודי, ובינתיים עורכים "סיור" בדירה. אמא יושבת כמו קפואה על הספה ואני מוביל אותם הישר לחדרה של אחותי, העומדת ריקה עקב הצטרפותם לבורחים, וממהר לספר כי כאן גר קצין ליטאי, שכרגע לא נמצא בבית. הם מביטים בי בעקימות פנים, אבל הנה, על שלחן הכתיבה של יודקה, עומדת תמונתו, מצולם כקצין ליטאי, במלוא תפארת המדים וכובע הקצינים שלו! השניים מסתכלים בפליאה על התמונה, אחר כך זה על זה במבוכה גלויה, ומעדיפים למהר ולעזוב את הדירה מבלי אומר ודברים.

אולם באחת הלילות הבאים שוב נשמעים דפיקות רועמות על דלת הכניסה. המשרתת הליטאית שאמא שכנעה ללון אתנו, פותחת את הדלת ומנהלת דין ודברים צעקני עם קבוצת ליטאים חמושה. שוב אנו יוצאים איכשהו בשלום מהעניין ואולם שומעים איך הם אוספים ולוקחים איתם את הגברים היהודים מהדירות השכנות.

לאחר כשעה של חששות כבדים, כל הגברים חוזרים הביתה והם חיוורים ומבוהלים עד מוות. לדבריהם קרה להם נס מהשמים: בעוד הם מובלים תחת איומים וקללות לכיוון הנהר, אחת ממקומות ההריגה, חוצה את דרכם יחידה סדירה של הצבא הגרמני. בראותם אזרחים חמושים מובילים קבוצת גברים באישון לילה, הם עוצרים אותם ורוצים לדעת, מה בדיוק קורה כאן. הליטאים המופתעים שלא שולטים בשפה הגרמנית, מעדיפים לנטוש אותם ומסתלקים מהמקום, וכך הם ניצלים ממות בטוח.

אולם זה היה מקרה יוצא דופן. לאחר זמן נודע לנו כי אלפי גברים שנגררו בדרך זו, אל הפורט ה-7 מצאו שם את מותם וגורל הנשים היה עוד יותר מזוויע... בין ההרוגים היה גם הדוד ליאון בעלה של הדודה אמה ובנם, בן דודי מוניה.

דיטה ויודקה שכאמור היו גם הם בין הבורחים, הגיעו עד העיירה יונבה, מקום הולדתו של יודקה, שם נקלעו לקרב בין הגרמנים המסתערים ויחידה נסוגה של הצבא האדום. לאחר שהוזהרו ע"י קצין צבא גרמני להימנע מלעבור בעיירות, הם עזבו את הכביש והלכו בחזרה לאורך נהר הויליה המתחבר אל נהר הנימן ליד קאונס, עיר מגורינו. בצעדתם על גדות הנהר לא נקרה איש בדרכם, ולאחר שהשאירו מאחוריהם את תרמילי הגב, שסימנו אותם כבורחים, הצליחו בחסות החשכה לחזור הביתה ללא פגע.



לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת