פרק #6 - חמסין גורלי

כאמור, החיים בליטא היו נוחים ויפים ואף אחד לא שיער איזה קטסטרופה נוראית מתקרבת לפתחנו. חוץ מזה היהודים הם עם אופטימי ללא תקנה, אשר לשאלה: מה יהיה? תמיד עונים: יהיה טוב!
אולם אבא שלי היה הרבה יותר פסימי. שמעתי על כך יותר מאוחר מאימי, שסיפרה כי במגעיו עם הליטאים הוא הרגיש בעליל, כי ההסתה נגד היהודים ששודרה והגיע מגרמניה הנאצית נפלה, על קרקע פורייה ואוזן קשבת. אבי היה מודאג מהמצב וניסה לשכנע את הוריו למכור את רכושם ולהגר מליטא באומרו : "את הילדים שלנו יזרקו מהחלונות!"

הוא אפילו הצליח לשכנע את הוריו לבקר בארץ לבדיקת אפשרויות ההגירה. הם הגיעו לתל-אביב בשנות השלושים, כאשר העיר נמצאה בתנופת בניה והייתה מלאה בחול ומכוסה באבק. האקלים החם של המזרח התיכון, הנוף השחון והצבע החום-צהוב השולט, עמדו בניגוד משווע לקיץ הליטאי הנוח, עם שדותיה ויערותיה הירוקים והמרנינים. בנוסף, רצה הגורל שבדיוק בזמן שהותם כאן פקד את הארץ שרב קשה ביותר. מזגני אוויר לא היו עדיין קיימים באותם הזמנים, וזוג המבוגרים שסבלו גם מחולשת לב, התקשו לנשום וסברו כי שעתם האחרונה הגיעה. בצר להם רצו לשפוך על עצמם מים ולשכב על רצפת חדר האמבטיה , אולם מהצינורות שהיו אז חשופים לשמש היוקדת זרמו מים הקרובים לרתיחה. דבר זה שבר אותם סופית והם חזרו מיד לליטא.

בזה נסתיימו ניסיונות ההגירה וכך למעשה נחתם גורלם וגם גורלנו. בגטו הסבא חזר ומלמל: "היה לי בן אחד חכם ומרחיק ראות אך אני לא שמעתי בקולו."

נכתב על-ידי
צבי כץ
לרעייתי אסתר שעודדה ותמכה בי לאורך כל הדרך. לילדי ונכדי: מיכל חגי, דור, טל, אמיר יעל ואיתי, כדי שיבינו כמה טוב להיות בני חורין בארצנו. לאבי יצחק, שנעלם בשואה ועקבותיו לא נודעו. לאימי חסייה (לולה) ז"ל, שהעפילה יחד איתי לארץ. לאחותי דיטה, תיבדל לחיים ארוכים, שבזכותה שרדתי. לגיסי יהודה, שצעד אל מול כדורי הגסטפו וזמר עברי על שפתיו. ולזכר כל בני משפחתי היקרים, שלא זכו ונשארו שם לנצח.
הדף נקרא 74 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי