סובבוני להט אש בוערת
פרולוג
לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים

צבי כץ
שבת 4 למאי | 6 דקות קריאה

"לכל זמן, ועת לכל חפץ, תחת השמים..." (קהלת, ג')

יללת הצופרים הרעידה את דממת הבוקר של ה- 5 ליוני 1967. זה כבר מספר שבועות שאנו חיים תחת צילה המאיים של פלישת הצבאות המגויסים של שכנינו הערבים, הצרים מכל עבר על הארץ הקטנה ומאיימים עלינו שוב בהרס וחידלון. עתה הגיע שעת ההכרעה.

הגעתי למדינת ישראל שזה עתה נולדה, כפליט שואה, לאחר שלוש שנות העפלה בהם חציתי גבולות וטיפסתי על האלפים בדרכי מבריחים "בלילות חשוכי כוכבים", הפקרתי את נפשי בספינונת עץ לגליו הסוערים של הים התיכון ונמלטתי ממחנה ההסגר של הוד מלכותו בקפריסין, הישר למלחמת השחרור.

מזלי הטוב שליווה אותי נאמנה לאורך כל תהפוכות הגורל המשיך להטיב עמי גם כאן, וביחד עם אסתר רעייתי, ששרדה כיחידה מכל משפחתה והעפילה כמוני לארץ, בנינו לנו חיים חדשים. עתה היו לשנינו משרות קבועות, גג מעל הראש, שני ילדים בריאים, ולעם היהודי היה שוב מקום תחת השמש.

העתיד הצטייר בגוונים ורודים, והעבר כאילו לא היה קיים...

לעתים מזומנות נפגשנו גם עם חברים, שיחד אתם עברנו את כל הדרך הארוכה, ובילינו בשיחות על כל דבר, אשר עניין והדאיג אותנו ורק נושא אחד אף פעם לא הועלה ולא הוזכר… מה שהיה שם… זה היה טמון, דחוק ונדחק, אי שם בשיפולי המוח, חור שחור שבלע את כל זכרונות האימים, סגור מסוגר וחתום, ורק בלילות טרופים מחלומות הבלהות, הוא העיק על הנשמה, עד לאותו בוקר שבו יללו הצופרים…

בעוד אני מהדק בחיפזון את שרוכי נעלי הצבא שלי, זולגים לאטם מתוך החור השחור צללי העבר, שאני מנסה לנער מעלי. הלא אנחנו מזמן כבר לא אותה אכלוסיה חסרת האונים, שחייה היה הפקר למרצחים. רחוק מזה, אבל מה יקרה אם נפסיד, רק פעם אחת ויחידה את המערכה, רק פעם אחת ויחידה...

המחשבה הזאת מעיקה על לבי ואני מנסה לנער אותה מעלי, אך כאשר אני מרים את עיני, אסתר עומדת לפני. כל מילה מיותרת, אני רואה זאת בעיניה, היא שוב שם… שם, היכן שהיא תמיד נמצאת נאנקת בחלומותיה, ילדה קטנה, שבינות שיבולי הקמה צופה כיצד אימא ואחיותיה, הקטנה עדיין עם בקבוק חלב בידיה, מובלים ע"י זדים לבלי שוב…

 

אנו מתחבקים ונפרדים בעיניים מצועפות וכאשר אני נמצא כבר ליד הדלת נשמעת השאלה, אשר יותר מכל דבר אחר חושפת מה שעובר ברגעים אלו בראשנו: "להיכן דחפת את האקדח שלך?"


הטרמפיסט שעלה למכוניתי בכניסה לקיבוץ חולדה התעלם משאלתי. היה זה מתנדב חו"ל צעיר, מאלה שהציפו בהמוניהם את הארץ מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הם באו מוקסמים ונלהבים לתהות על קנקנו של עם, שרק לפני כמה עשורים היה קורבן חסר אונים וקם לתחייה מעפרו, כמו אותו עוף החול האגדי, בהפתיעו את כל העולם, שכמעט והספיד אותו שנית, בשיא יכולתו וגבורתו.

 

הייתי בדרכי לביתי מעבודתי בישובים חקלאיים, כמדריך בשרותי ההדרכה של משרד החקלאות, ושני המתנדבים ביקשו להגיע למנזר לטרון. למרות שזה האריך את דרכי, שמחתי להיענות לבקשתם, אם מתוך אהדה ואם מתוך סקרנות. בדרך שאלתי אותם, באנגלית, לארץ מוצאם. הבחור לידי השיב מיד, כי בא מאנגליה, אולם הברנש שישב מאחור השאיר את שאלתי תלויה באוויר ומיד היה לי ברור מנין הגיע... "אתה מגרמניה הלא כן?" עברתי לגרמנית, שפה ששגורה בפי עוד מילדותי, והוא הנהן במבוכה בראשו. ומאיזה מקום שם בדיוק, המשכתי לשאול כדי להפיג במקצת את המתח. "אה, את זה אתה בטח אינך יכול לדעת. אני בא ממקום קטן ובלתי ידוע, כאלה יש אלפים בגרמניה ואין כלל סיכוי ששמעת עליו", השיב. רציתי להמשיך בשיחה הנינוחה, אך איני מתעלם כי אחזה בי גם תחושה מוזרה של ניחוש לב... "ובכל זאת " ,התעקשתי, והתשובה הכתה אותי באלם: Waakirchen!

הברנש הזה בא, לא מכל מקום אחר, אלא הישר מאותו ישוב קטן בואכה טירול, שם נטשו אותנו שומרי ה-SS והגיע לקצו מסע האימים, שנכנס לספרי ההיסטוריה כצעדת המוות, ממחנה הריכוז דאכאו. מאותו מקום שבו נסתיימו עבורי ארבע שנות אימה, בהם חיי היו תלויים לי מנגד יום אחר יום ומחזות זוועה רדפו זה את זה!

 

איזה סבירות הייתה, שבין מאות ואולי אלפי המתנדבים מכל כנפי התבל , ומבין אותם אלפי העיירות שגרמניה אכן משופעת בהם, בדיוק את האיש הזה יזמן הגורל העיוור למכוניתי?! איזה יד נעלמה הפגישה אותנו בצורה כה בלתי אפשרית, כאילו המשך לאותה שרשרת של מיקרים שלא יאומנו, שליוו אותי לכל אורכה, של אותה דרך האימים וייסורי הנפש והגוף, עד לרגעיה האחרונים ממש, שאילולי זאת לא הייתי זוכה היום, כמעט שישים שנה אחרי, לספר עליהם כאן.

 

בתדהמה עוצרת נשימה שאחזה בי, נקטעה השיחה באחת. המשכתי בנסיעה בדומיה מלאה ושני הטרמפיסטים שלי היו שרויים במבוכה שהלכה וגברה מרגע לרגע. הגענו ללטרון ועצרתי בשולי הדרך. הייתי נסער, אך לא יכולתי לתת להם ללכת, ככה סתם, בלי להסביר את פשר שתיקתי הפתאומית וגם אחז בי רצון משונה להפתיע ולקנטר קצת את בן שיחי, שלמרות כעשרים שנותיו לא היה לו מושג כלשהו, שאחד השלבים האחרונים של רצח העם היהודי התרחש והסתיים ליד כפר מולדתו.

 

הסתובבתי לאיטי לאחור ונתתי בו מבט ארוך, שהגבירה את אווירת המבוכה שרבצה כמו עננה בחלל המכונית, וכממשיך את השיחה מהמקום שבו נקטעה, אמרתי בנימה של מסתורין: "הכיצד זה אינני יודע היכן נמצאת Waakirchen ?! הנה ואתאר לך איך מגיעים לשם: יורדים בדרך הנחש המתפתלת ליד העירWolfratshausen , עוברים על גשר מעל נהר, חולפים ליד העיירה Koenigsdorf וממשיכים בירידה בואכה Bad Toelz, שם עוברים ליד הקסרקטין הגדול ופונים… "

בן שיחי בוהה בי בהפתעה גמורה וכלא מאמין למשמע אוזניו, אך לפתע מאירים פניו כמי שמצא את התשובה לשאלת מיליון הדולר: "אה!! הוא פולט חצי שואל חצי מנחש, אתה בוודאי הגעת לשם כתייר"?!?

 

השיחה הולכת ומסתבכת לשיח חירשים טרגי-קומי. האסיר מוכה הרזון שחייו תלויים לו מנגד, הצועד בכוחות הולכים ואוזלים עשרות ק"מ ביום, מאוים ורעב לפירור לחם, הלן בשדות ומתחת לשלג… הוא תייר!!

 

דבר יותר אבסורדי וגרוטסקי לא יעלה אפילו בדמיון הפרוע ביותר. רציתי להפתיע ונמצאתי מופתע. המום, אני ממלמל משהו כמו: "תייר... כן... אולי...אבל על חשבון הרייך השלישי", ומהחיוורון שלובשים פניו של בן שיחי אני רואה כי הוא קולט לבסוף, שנקלע לפגישה ממנה כנראה חשש יותר מכל, בהגיעו לארץ.

נרעשים וללא אומר יורדים השניים מהרכב ואני ממשיך את דרכי הביתה שקוע בזיכרונות. הנהג האוטומטי שבתוכי החליף מהלכים וניווט את דרכו, אני את הדרך לא קלטתי. מה שחלף לנגד עיני היו גוויות של עור ועצמות, קשת בונקר בטון ענקי- המפלצת שבלעה ללא שובע, שורה אין סופית של רכבות עמוסות מלט ואלפי קורבנות אדם, שיירת אסירים ששורכת את דרכה בסערת שלגים והירויים בצדי הדרך…

 

צללי העבר צפים ועולים מחדש, מזדחלים בחזרה לתודעתי ומעתה לא ירפו ממני עד שלא אקדיש להם את המקום הנכון והראוי לו בחיי.

 

אולם היו צריכים לחלוף עוד שנים רבות, כדי שאוכל להפנות, את כוחות הנפש הדרושים על מנת לצלול מחדש אל הזכרונות, כדי שיבשיל בי הדחף לספר את אשר קלטו עיני ושמעו אזני, באותם ארבע שנות אימה, ולא פחות מזה, כדי שארגיש שרוצים גם לשמוע ולדעת.

 

בהקשר אחרון זה, רישום הזכרונות מפי ע"י המנוח המהנדס הילל בירגר*, קרוב משפחה שהקדיש את שנותיו האחרונות לאיסוף עדויות עבור יד ושם, הייתה פריצת מחסום השתיקה הראשוני. שלב חשוב נוסף בהתפתחות זו הייתה השתתפותי בסדנת "אנשי העדות" של יד ושם, ומפנה מעשי חל בקורס לכתיבת זכרונות, שאורגן ע"י מחלקת הרווחה של משרד החקלאות לגמלאי המשרד, בהדרכתה של הסופרת דורית גינזבורג-זילברמן.

 

בעקבות הסדנה ביד ושם גם הוזמנתי להרצות בפני תלמידים, חיילים, בבתי ספר וביחידות צבא, ומהדינמיקה הזאת נולדו המחשבה והרצון להעלות את סיפור העדות שלי על הכתב ולהנציח בכך את אשר חייתי באותו סוף העולם, שירד עלינו בחטף, כאשר אלוהים הסתיר את פניו בפני ברואיו והשמים נשארו אטומים לשעוותם.

הייתי חייב זאת לעצמי, למשפחתי ולידידי הרבים, לשמירת האמת ההיסטורית, ולפני הכל לאלה שקולם לא ישמע עוד לעד...

 

לעתים אני נשאל למה נאלמתי דום קרוב ל- 60 שנה?

 

הרהרתי בזה רבות ודומני כי זאת התשובה היחידה והנכונה לשאלה הזאת:

מי שלא הדחיק אחרי השואה, באופן טבעי ובלתי מודע, את הזיכרונות הנוראים, לא היה מסוגל לחזור ולבנות חיים חדשים ומלאים.

על כך כבר נאמרו בקהלת (פרק ג') הדברים הנצחיים הבאים:

 

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים

...עת לבכות ועת לשחוק

...עת ספוד ועת רקוד

... עת לחשות ועת לדבר"

ובימינו היו בודאי עוד מוסיפים: עת להדחיק ועת לזכור…

 

 

---

* המהנדס הילל בירגר, מחבר הספר "טופוגרפיה שימושית", שהקנה את התורה הבסיסית והחיונית זו למפקדי ההגנה והפלמח לדורותיהם ובהמשך, עם הקמתו ב-1948, גם לצה"ל.



לפרק הבא לפרק הקודם לעמוד הראשי ולתוכן העניינים


תגובות:


כל הזכויות שמורות לצבי כץ 2019
הַדַּף - מדורת שבט לכתיבה יוצרת