וכך לעת ערב, במקלחת של סוף היום,
אני מרשה לאסונות ליפול עליי פתאום.
בין חפיפה לקרצוף -
מתחיל בראשי הטירוף
מדמיינת קול מכה (נפילה!)
עוד רגע תתחיל המולה
ועכשיו, זה בכי או יללה?
ואני במקלחת נעולה...
ואז הדמיון: צאי! נו, למה את מחכה?
וההיגיון: שום דבר, תתקלחי עוד דקה.
בסוף אני כבר לא יכולה -
סוגרת את המים בטריקה בהולה -
מאזינה כמעט בלי נשימה.
דממה.
אולי זה השקט שאחרי האימה?
אני יוצאת,
מטפטפת את פחדיי לריצפה,
בחדר, חיוך מקדם את נפשי המצפה,
"שוב מיהרת? היא מזמן נרדמה".