כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל.
מלכים-א' כ"א 11

"בחיים נסגרת דלת, נפתחות שתיים" הוא פתגם מנחם אותו שמע בוודאי כל מי שאיבד מקום עבודה. אצלי זה היה קצת אחרת: דלת אחת נסגרה ואחרת נפתחה, ולפני שהספקתי לעבור את הסף נטרקה היישר בפניי בידי מישהי שאת פניה לא ראיתי עד היום.

בשנת 2003 קוצצה משרתי בבר-אילן, מסלול הקביעות נקטע והיה ברור שפיטורים סופיים הם על הפרק. יום אחד צלצל אליי פרופ' מאיר שיניצקי, שעקב בדאגה אחרי מצבי. "דיברתי עליך עם דיקאן הפקולטה למדעי הטבע בבן-גוריון, אברהם פַּרוֹלַה. אמרתי לו שיחטוף אותך והוא התלהב. הנה הטלפון שלו. דבר אתו עוד היום!"

פגשתי איש רחב-ממדים, לבוש שחור וחובש מגבעת, שדמה יותר לשריף מאשר לכימאי, אבל ככל ששוחחנו ראיתי מדען בעל חזון. "אני אוהב מדע עם שפיצים," אמר לי, "מדע שלוקח סיכונים מדי פעם." עד מהרה הבשיל הרעיון למצוא לי סידור כפול בבן-גוריון: חצי משרה בפקולטה למדעי הטבע וחצי במדעי הרוח והחברה, כך שאוכל לעסוק בשני תחומי התמחותי.

"תן קודם הרצאה בקולוקוויום של הפיזיקה," אמר פרולה. יופי, אמרתי. אדבר על העבודה שלי במדידה הקוונטית. ישי מנסן, חברי מרחובות, היה עכשיו פרופסור במחלקה. הוא קידם אותי בחיבוק. "איזה כיף! תעבור לדרום ונתווכח עד חצות לילה כמו בימים הטובים ההם!"

איש צעיר ניגש אליי אחרי ההרצאה. "שלום אבשלום. שמי ... ואני ממדעי ההתנהגות. שמעתי שרוצים לקלוט אותך בבן-גוריון. אני נורא שמח. מדעי ההתנהגות אצלנו הולכים לכיוון לא טוב."

התיאור שפרש בפניי היה מוכר: מחלקה המתאמצת להתנער מדימוי הפסיכולוגיה כמקצוע "הומאני" לטובת גישה "מדעית" שהדגש בה הוא על פרמקולוגיה ופיזיולוגיה של המוח. "אף אחד במחלקה לא מעז להתקרב לנושאים כמו אופי או אישיות, שלא לדבר על פסיכולוגיה בינאישית. אצלנו אדם הוא רק דרוזופילה עם עוד כמה סדרי-גודל של נוירונים. הייתי פעם בהרצאה שלך. בוא'נה, אתה לא פוחד למשוך אש! שמעתי איך עשית צחוק מהניסיון לייחס כל תכונת אופי לגנטיקה ואמרתי לאשתי: הנה גבר עם ביצים..."

"נוב'מת," אמרתי, "אם גם אשתך לא מרביצה בך תקינות פוליטית, מה יהיה בסופך?"

הוא צחק. "לא יהיה רגע משעמם כשתתחיל ללמד אצלנו. אבוא לשיעורים שלך בעצמי."

כעבור כמה ימים צלצל פרולה. זה מתקדם יפה, בישר לי. עכשיו תיתן לנו גם את הרצאת הדיקאן. שמעתי שיש לך הרצאה מעניינת על חלומות.

האמת, אמרתי, הייתי מעדיף לדבר על נושא יותר מדעי. דיברתי עם אחד מהמחלקה למדעי ההתנהגות אצלכם והוא הזהיר אותי לא לדבר על פסיכולוגיה "רכה" כי הם בעלי אוריינטציה פיזיולוגית.

עזוב, אמר פרולה, במת הדיקאן זה פורום חצי-פופולארי. באים גם אנשי מנהלה. חשוב שתיתן הרצאה מעניינת.

להיות מעניין זו לא בעיה כשמדברים על הפלא המתמיד הזה הנקרא חלום, במיוחד מהצד של חקר המוח. התוודעתי אל התחום הזה במשך סמסטר חלומי בו שימשתי פרופסור-אורח לנוירופיזיולוגיה באוניברסיטת בירלה בהודו. שנה אחר-כך נתתי הרצאה במרכז לבריאות-הנפש בבאר-שבע, בהזמנת אליעזר ויצטום, פסיכיאטר מבריק וקפדן מאוד: מאמר ששלחתי לכתב-עת שהוא עורכו נבדק ע"י לא פחות מחמישה שופטים עד שאושר לפרסום. כעבור שנה ביקש שאבוא להרצות אצלו: יש לי פה הרבה רופאים רוסים שמבינים רק בתרופות ולא בפסיכותרפיה. בוא ותכניס בהם קצת נפש. מה שמצא חן בעיני הסטודנטים ההודים מצא לא פחות חן בעיני הדוקטורים הרוסים. בסוף ההרצאה הודה לי ויצטום במילים חמות. הזיכרון הזה עודד אותי. חזרתי לרשימות מההרצאה והתחלתי להרחיב אותן.

מאז הקים נתנאל קלייטמן את מעבדת השינה הראשונה באוניברסיטת שיקגו התגלו כמה סמנים פיזיולוגיים של החלום בזמן אמת: גליEEG אופייניים, שיתוק השרירים הרצוניים, זקפה (בלי קשר לתוכן החלום) וכמובן דפוס ה-REM המפורסם של תנועות העיניים. כך ניתן היה לשאול על החלום שאלות חדשות שהפסיכולוגיה לא העלתה על דעתה. עד מהרה קמו חלופות רציניות לתורת החלום של פרויד. אלה ערערו על טענת מילוי המשאלה והציעו מודלים שהתבססו על צרכי עיבוד המידע של המוח. בתחום הניסיוני בלטו חוקרים ישראליים, כמו יצחק לוין ופרץ לביא. פריצת-דרך משמעותית השיגו הנוירולוג אבי קרני והמתמטיקאי דוב שגיא, שעבדו יחד במכון וייצמן בשנות התשעים, כשהדגימו את תפקיד החלום בקיבוע זיכרונות חדשים. עקבתי גם אחר עבודתו רבת-השנים של אלן הובסון והתיאוריה של פרנסיס קריק, מהצמד ההיסטורי ווטסון-קריק. ראיתי איך האלטרנטיבה הקוגניטיבית שהציבו החוקרים האלה לגישה הפסיכואנליטית הולכת ונעשית בעצמה פסיכודינמית עם השנים: יותר ויותר הופיעה בכתביהם ההסכמה שגם אם מקורות החלום הם גירויים אקראיים ששולח גזע המוח אל הקליפה, הרי ארגון גירויים אלה לסיפור עקיב מבטא את דרכי ההתמודדות של החולם, מטען זיכרונותיו, חשיבתו – בקיצור, חזרנו אל הפסיכולוגיה שלו. תחום חדש, הנוירופסיכואנליזה, התפתח בשנים האחרונות, וגם כאן אחד המובילים הוא ישראלי, ידידי ומורי יורם יובל. עבודותיהם של לדו וחבריו חשפו עובדות מפליאות בנוגע לתפקוד ההיפוקמפוס, בו נוצר הזיכרון, והאמיגדלה, בה אגורים זיכרונות טראומטיים. בחלום, הפלא ופלא, יש פעילות סוערת גם של האמיגדלה.

והייתה הסינתזה של פרופ' פנחס נוי מהאוניברסיטה העברית, שלדעתי לא הוכרה כראוי, וששאבה מניסיונו כפסיכיאטר בטיפול בחולי PTSD. נוי הבחין כי החלומות שחזרו על טראומה סטו ממנה בפרט שולי-לכאורה, שבניתוח הפסיכואנליטי התגלה כחיוני לעיבוד הטראומה וההתגברות עליה. את הממצא הזה שילב עם המודלים הקוגניטיביים העדכניים ביותר למודל שהסביר יפה את מכלול תפקודי החלום, החשיבתיים והרגשיים.

יפה, חומר לא חסר. איך דוחסים את כל זה לחמישים דקות?

התייעצתי עם מארגן סדרת הרצאות הדיקאן, בועז שאנן, פרופסור רך-דיבור שעבר מסע-ייסורים במקום עבודתו הקודם והיה עתה בתהליכי קליטה בבן-גוריון. כן, אמר, תקפיד שההרצאה תהיה מובנת גם לאלה שאינם מהתחום. סיפרתי לו על העובר עליי בבר-אילן. "תיזהר!" יעץ לי. "אתה במצב מאוד עדין. אם פה יידעו שמעיפים אותך מבר-אילן ערכך יירד מיד. אתה מכיר את זה: אין עשן בלי אש וכו'. אתה צריך לבוא מעמדה של מי שרק מנסה למצוא מקום טוב יותר."

האולם היה מפוּצץ. אנשים ישבו גם על המדרגות. היה ברור שהקהל מורכב ברובו מאנשים שאינם חוקרים. הכותרת ותקציר ההרצאה שנתתי היו באנגלית, וכך אמורה הייתה להיות ההרצאה עצמה. שאנן עלה על הבמה ושאל: האם מישהו מתנגד לכך שד"ר אליצור ייתן את הרצאתו בעברית? לא הייתה התנגדות.

פתאום זה נראה הרבה יותר קל. האם השתן קצת עלה לי לראש? ייתכן. כדרכי פתחתי בבדיחה. כבר נלאיתי מלהסביר למה חשוב שבכל הרצאה תהיה לפחות בדיחה אחת. יש על זה ספרות ענקית. צחוק גורם לואזודילציה (התרחבות עורקים) ומגביר את זרימת הדם בגוף בכ-22%, ומן הסתם במידה דומה במוח; מעלה את רמת הקשב ומבטיח ששלב השאלות יהיה חופשי וער. שמעתי את רעם הצחוק ויצאתי לדרך.

לשם מה בכלל אנו חולמים? התחלתי בניסויים במניעת REM בבעלי-חיים. מניעת החלום הפכה תוך ימים אחדים למניעת שינה, כי החיה המותשת ניסתה להיכנס למצב חלום ברגע בו עצמה את עיניה. הניסויים הסתיימו במוות. אני מודה שמעולם לא היה לי קל עם הניסויים האלה. סיפרתי לקהל אנקדוטה, איך נתתי פעם הרצאה על החלום בכלא ניצן. כשתיארתי בפני האסירים את הניסויים האלה, הוספתי מתוך הרגל: "אני חושב שמי שמתאכזר בצורה כזאת אל בעלי-חיים צריך לשים אותו ב..." כאן השתתקתי בכוונה, לתת לקהל להבין לאיזו סיטואציה מביכה נקלעתי באותו רגע, ואז המשכתי: "לשים אותו ב... בחדר סגור ולדפוק בו כדור." הקהל פרץ בצחוק מתגלגל. באותו רגע שברתי שיא באיוולת: סיפרתי על התחלקות מהעבר רק כדי להתחלק בגדול בזמן אמת. לא הייתה לי שום סיבה להניח שניסויים בחיות לא נעשים גם בבן-גוריון.

וכאילו לא היה די בכך הרשיתי לעצמי גם להעלות ביקורת על הטיפול השגור בנדודי השינה. רוב המטפלים בבעיה זו, דהיינו רופאי המשפחה, רושמים למטופל כדורי שינה באופן כמעט אוטומטי ובכך מתעלמים מהעובדה שהבעיה היא בדרך-כלל פסיכולוגית. לראיה הצבעתי על היפנוגרמות רבות שמהן ניתן היה להיווכח בבירור שרוב יקיצות הלילה היו מתוך חלום. כן הערתי על העובדה שתרופות שינה, אפילו מהסוג החדש, מערבלות את שלבי השינה השונים, המופיעים בצורה מובחנת בשינה הנורמאלית, והגרוע מכל, פוגעות בשנת החלום. סיכמתי בהצבעה על השאלות הפתוחות וסיימתי בשירו של ג'בראן כליל ג'בראן "הסהרוריות."

רעם מחיאות הכפיים היה סוחף, וכן מטר השאלות. איש קטן אפור-זקן היה בין העולים אל הבמה לשאול או להעיר. הכרתי אותו. חיים בלמקר נודע בקמפיין שלו בעד הפסיכיאטריה הביולוגית. מה יש לו לומר? הוא לחץ את ידי. "הרצאה מעולה," אמר, "רק בעניין התרופות לא הסכמתי אתך. אני קודם כל רופא."

פרולה התקרב אל הבמה, הבעתו הזכירה שריף שהצליח להשליט סדר בעיירה, ורק הטלפון הנייד שהחזיק קרוב לאוזנו לא התאים לדימוי.

הוא רוצה להיפגש, אמר.

מי בדיוק? התעניינתי.

ברוורמן.

בדרך חזרה ביקרתי חברה באחד הקיבוצים בסביבה ומאוחר בערב חזרתי הביתה. על המשיבון חיכו לי כמה הודעות דחופות. איפה אתה? שאל פרולה. לאן נעלמת? נזף בי ישי, מחפשים אותך! למה אין לך טלפון נייד? התעצבן מאיר. גם המעריץ ממדעי ההתנהגות השאיר הודעה מתרוננת. פרולה השאיר את מספר הנייד שלו וביקש שאתקשר בכל שעה. צלצלתי.

זה מתקדם מהר, בישר לי. ג'ו אמרי [פיזיקאי ממכון וייצמן] אמר לברוורמן דברים חמים עליך. ברוורמן רוצה להיפגש אתך ולסדר לך תקן גישור. הוא ייתן לשתי הפקולטות את שני חצאי המשרה הדרושים לקליטתך למשך שלוש שנים עד שיתקבלו תקנים נוספים. אתה פנוי לפגישה אתו ביום רביעי בשעה אחת?

בשבילך, אמרתי בנדיבות, בכל שעה.

אוי, היבריס! ביני לביני אפילו רטנתי על כך שהרכבת מרחובות ל"מקום עבודתי" החדש עוברת דרך ראשון לציון. ואני כבר התרגלתי לקרבה של בר-אילן...

פתחתי את המחשב לראות אם היו הודעות בדואר האלקטרוני. היו. אחת נשאה את הכותרת באנגלית "הרצאתך באוניברסיטת בן-גוריון" מאת אורה קופמן. ואללה, חשבתי, ההרצאה הכתה גלים. פתחתי את המכתב ואכן גל הכה בי ללא שהיות: