סיפור לא נעים: בעקבות סכסוך-משמורת על בתי נשלחתי אל מומחית מטעם בית-המשפט,  הפסיכולוגית הדרה בר, שהתגלתה כנוכלת.

ספוילר: העלילה לא משהו, פרקים ד'-ה' הם קצת אקדמיים, הטקסט ארכני ובכייני והביבליוגרפיה משעממת מחץ. אבל בפרק ו' מתברר שלכב' השופט אַיָל באומגרט ולי יש פרט ביוגרפי משותף שהיינו שמחים לוותר עליו, והחל מפרק ט' מופיעה הדרה בר, ואחריה עו"ד צמרת – ומאז אין רגע דל.

ובשורה התחתונה: עוד סיפור של אזרח נורמטיבי שנקלע אל תעשיית אנשי-המקצוע (יוזכרו כמובן בשמותיהם) המתפרנסים מליבוי סכסוכים בין בני-זוג, רק שהפעם נתקל בנציגה אימתנית במיוחד של עולם מושחת זה, וכל כך נבהל עד ש... התיישב אל המקלדת.      

ואם מישהו מהקוראים יידע לא ליפול אל אותו בור, והיה זה שכרי.  

לגב' הדרה בֶּר יש מאגר אסוציאציות מעניין מעולם הספרות. בחוות-דעת שכתבה לבית-המשפט לענייני משפחה, עליי ועל טיפולי בבתי (בת שנה ושמונה חודשים כיום), היא משווה אותי לאביו של עמוס עוז כפי שהוא מתואר ב"סיפור על אהבה וחושך" [1]:

עוד נוהג לקרוא לה "גברתי", כינוי שאינו מותאם לתינוקת והזכיר לי את הכינוי האירוני-סרקסטי "הוד מעלתו" שהדביק אביו של עמוס עוז לעמוס הילד. אירוניה וסרקזם אינן גישות מותאמות לתינוקות ואינן במקום.

אבוי כי גם לגב' בֶּר קראתי בעוונותיי "גברתי," אם גם בנימה אחרת, אולי מפני שהאסוציאציות שהתעוררו בי כשראיתיה לראשונה קפצו היישר מבין דפי "האדונית והרוכל":

נסתכלה בו האדונית וחייכה חיוך משונה, של בוז או של ריצוי, או סתם חיוך, שאדם מחייך לו וחברו מפרשו לפי דרכו, ואם אדם תמים הוא הרי הוא מפרשו לטובת עצמו. הרוכל שאדם תמים היה פירש לו שחוק זה ששחקה אותה אשה לטובתו ולהנאתו.[2]

ומיד אודה כי לא זו בלבד שקטונתי מכל קטון לעומת ש"י עגנון, גם ההשוואה אל סיפורו היא נטולת יסוד. כי בעוד הלני שלו היא גויה מסתורית ומצודדת, הדרה בֶּר היא, בלשון המעטה, ההיפך: קשישה גרומה ומדובללת המרבה בלהג ונגיעות, ובוודאי שלא ניסתה לשחוט ולבשל אותי אלא הסתפקה, בפגישתנו הראשונה, בחבטה הגונה בראשי. אם חרף כל אלה, ודלוּת הקריירה שלי כסופר,[3] יגעתי בכתיבת סיפורו של ביש-המזל שנקלע לביתה, הרי זה מפני ש-א) המציאות עולה לפעמים אפילו על ספרות הפנטזיה וההרפתקאות ו-ב) דברי התוכחה של עגנון תופסים כאן באופן מדויק להכאיב:

חכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על פי חכמים גמורים. בתוך כך קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהיגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם. מעתה היאך נותנים החכמים לעולם שיאבד על ידי השוטים והרשעים, אלא שמתוך שהחכמים חכמים ומוסיפים חכמה, כל שנראה להם אתמול כחכמה שלמה רואים אותו היום שאינו חכמה ואינם עומדים על דעתם ואינם תוקעים עצמם לשום דבר מפני החכמה שמוליכה את החכמים מִמַעֲלָה לְמַעֲלָה. לא כן הטיפשים. כל דבר שנתנו בו עיניהם הרי הם מחזיקים בו ואינם מניחים ממנו, שאם יניחו ידיהם ממנו אין להם מה יעשו בעולם. לפיכך כל ימיהם תחבולות ובלבד שיחזיקו את העולם בידיהם.[4]

ולעצם העניין:

א.    הגב' הדרה בֶּר – להלן: "המומחית" – מרח' אהוד 24 בצהלה, היא פסיכולוגית קלינית, אותה ממנים בתי-משפט כמומחית לענייני משפחה.

ב.    במסמך זה אני – להלן: "המוחה" – טוען כי היא רמאית מדופלמת.

כן, זה לא צחוק. זה בוודאי ייגמר רע למישהו בבית-משפט. אתם דואגים לי? אַל. כבר יצאתי למאבקים נגד בעלי סמכות ושררה – ראו בהמשך – אבל זו פעם ראשונה שאני כותב מסמך שאת רובו עליי להסתיר מהציבור. עורך-דין שאתו התייעצתי הזהיר אותי: זו לא רק שאלה של דיבה, וטענת "אמת דיברתי" לא די בה. אתה מפרסם פרטים מתהליך משפטי על משמורת לקטינה, כלומר חושף תהליך שהוא חסוי על פי חוק!

רק לשמע אזהרה זו הבנתי את מקור האומץ ועזות-הפנים של הדרה בר ושכמותה לצחוק לא רק כל הדרך אל הבנק אלא הרבה קודם לכן, היישר בפרצופם של הנפגעים ממעשיהם. המדובר במציאות עגומה בחייהם של אבות פרודים רבים בישראל: אנשי-מקצוע מטעם המדינה למדו לעשות רווחים משימור, ניצול ואף ליבוי של סכסוכי הורות ומשמורת. ומכיוון שמדובר בקטינים שחיסיון משפטי מגן על פרטיותם, מגן החיסיון גם על אנשי-מקצוע אלה. איזה סיכוי יש לאזרח פשוט מול בעל-תפקיד המשתמש לרעה בסמכותו, בעוד בית-המשפט מטיל איפול על מעשיו?

אז זהו שאני לא בדיוק אזרח פשוט, והאמצעים העומדים לרשותי הם קצת יותר מתקדמים מהספריי בו מרוססים על הקירות מספרי הטלפון של "זכויות הגבר במשפחה." מה שאני עושה הוא גם למען אלה שאין להם הכוח, האמצעים ותעצומות-הנפש לעמוד מול טיפוסים שהתחפרו עמוק בתוך מערכת המשפט, לבזות בחסותה את החוק והמשפט.

לכן, מה שאפרסם כאן על הגב' בר הוא החלק שהיא עצמה כבר הואילה בטובה לחשוף. למשל העובדה ששניים מארבעת המפגשים הקצרים בינינו התקיימו ב"גן מאיר" לעיני עוברים-ושבים; למשל דברי רכילות שבחרה לחלוק אתי על מטופלים אחרים ואף על בנה; למשל פרטים הגלויים באינטרנט על הסכסוכים עתירי-הממון במשפחתה בעוד היא פוסקת בחיי משפחות אחרות; למשל פסקי-דין בהם התגלו חוות-הדעת שלה כחסרות-ערך, אם לא גרוע מזה. בהדי לא כבשיה דגוגל, למה לא לך?

אשר לפרטים שנותרו חסויים, הם הועברו, בשתי תלונות מפורטות, לפסיכולוגית הראשית במשרד הבריאות ולוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. תביעה אזרחית עומדת גם היא על הפרק. צדק ייעשה – וייראה.

ואם יש בכם עוד מי שנפגע ממעשיה של הגב' בר, נא לכתוב אליי. לא מעט עדויות כבר הצטברו ברשותי, ויש מה לעשות.

ובכן נא להכיר:

א.                המומחית

בנייר המכתבים שלה היא מציגה את עצמה כך:

הדרה בר, פסיכולוגית קלינית, מדריכה
רח' אהוד 24 ת"א, 6993624 
וכו';

ולגבי הכשרתה היא מציינת

תואר ב.א. בפסיכולוגיה ובפילוסופיה, אוניברסיטת תל-אביב 1979, 
תואר מ.א. בפסיכולוגיה קלינית, אוניברסיטת תל-אביב 1984, 
תואר מומחית בפסיכולוגיה קלינית, משרד הבריאות 1986, 
תואר מדריכה בפסיכודיאגנוסטיקה, משרד הבריאות 1993, 
תואר מדריכה בפסיכותרפיה, משרד הבריאות 1994, 
בוגרת החוג לפסיכותרפיה פסיכואנליטית למתקדמים, המכון הישראלי לפסיכואנליזה, 1997, 
וכו';

אבל התמונה לא תהיה שלמה בלי דף הפייסבוק שלה בו היא מפרטת את טעמה המעודן במותגים לאוהבי החיים הטובים: 
תכשיטי סליוס, 
תכשיטי נטע וולפה, 
עינוגי שוקולד אורנת, 
אופנת סטורי, 
רהיטי תות, 
קונצרטים, 
וכו'

(לא חברים, אל תחפשו פרטים אלה בדף Hadara Ber בפייסבוק כי היא מחקה אותם לאחר פרסום הדברים כאן, יחד עם כל פרט אחר מלבד שמה. לך תסמוך על אנשים). 

בפתח חוות-הדעת עליי היא מצהירה כחוק:

אני הח"מ, נתבקשתי ע"י כבוד השופטת [...] לתת חוות דעת מקצועית על הנ"ל. הנני נותנת חוות דעתי זאת במקום עדות בבית המשפט, והנני מצהירה בזאת כי ידוע לי היטב שלעניין הוראת החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתי זו, כשהיא חתומה על ידי, כדין עדות בשבועה שנתתי בבית המשפט.

לגזור ולשמור.

ב.                המוחה

אותי, בעל האתר הזה, אתם אולי כבר מכירים. סיפור חיים לא-סביר בלשון המעטה, אבל מתועד היטב, של הצלחות מרהיבות ופאשלות קולוסליות. גם אני מומחה בכמה תחומים – פיזיקה קוונטית, תורת היחסות, פסיכואנליזה, חקר המוח וכו' – ועל כמה מהם נעשיתי פרופסור וזכיתי בכיבודים ידועים. אבל בסיפור זה אני לא מומחה אלא מוחה, שנפל בידי המומחית, שאליה שלח אותי בית המשפט כדי שתפסוק בנושא כאוב, שיתואר להלן.

לפני כן שני דברים שאתם צריכים לדעת עליי:

המוחה עבר טיפולים פסיכולוגיים. מעולם לא עשיתי מזה סוד, להפך: זה אחד ממקורות הכוח שלי בחיים האישיים ובקריירה השנייה שלי כחוקר ומרצה בפסיכולוגיה. הפסיכותרפיה הייתה עבורי תהליך גדילה ולימודים מיום עמדי על דעתי. גדלתי בצל מחלת-נפש קשה של אבא ז"ל, שמדרך-הטבע עוררה חשש מפני תורשה. על כך נוספה עלייה לארץ בגיל שנה בערך, ומצב שגבל בעוני. אימא ז"ל הספיקה לאבד תינוקת לפני שנולדתי, ובצל חוסר תפקודו של אבי שימשתי אח בכור אוהב לשלושת אחיי, ובשנים שאחר כך דוד מעורב מאוד לאחד-עשר ילדיהם. כבר בגיל ההתבגרות פניתי בעצמי אל פסיכולוגית בשירות הציבורי, אותה אני מכיר ומוקיר עד היום, וכעבור שנים, כשנחשבתי לאדם ידוע ומצליח, עברתי כמה טיפולים פרטיים שנמשכו לסירוגין כמה שנים. מובן שלא הכל היה דבש. למשל – וזה מתועד – שניים מהפסיכולוגים שטיפלו בי, שניהם דוקטורים, הגיעו לבסוף לכלא! כשנודע לי על כך מהתקשורת – היה זה למזלי אחרי שהטיפול הסתיים – נוכחתי בצדקת הטענה הרווחת בספרות המקצועית, שמטפל המזניח בעיה בחייו האישיים יזניח אותה גם בחיי המטופל שלו. פרטים פיקנטיים אחרים אולי אספר פעם בהרחבה. כך או כך, מכל הטיפולים האלה הפיק המוחה תועלת העולה על הדוקטורט שלו ומעולם לא ראה סיבה להתבייש בהם או להסתירם.

המוחה הוא דון-קישוט. ניהלתי כמה מאבקים מתוקשרים בימי חיי. שיהיה ברור: אני אדם נחמד בדרך-כלל. ספגתי הרבה עלבונות והתנכלויות, ועל פי רוב זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. פשוט: החיים קצרים ומריבות אינן בילוי חביב או בריא. המוחה, אם כן, מחה והמשיך בחייו.

אבל לכלל זה יש יוצא מן הכלל. המוחה קרא יותר מדי ספרי קארל מאי בנעוריו וגם כיום אינו מתאפק להציץ בעלילות וינטו ו"יד הנפץ." לכן גם כיום אינו יכול לעמוד בפני הפיתוי של כוח-פלוס-רוע. "תיזהר, הוא אדם מאוד חזק, עדיף שתשתוק ולא תסתבך אתו" הוא משפט המסוגל להעלות אותו חיש-מהר על פרד צולע, חמוש במקל מטאטא מחודד ומכסה פח-אשפה, כדי להסתער על תחנת-כוח מסדר-הגודל של "רידינג" ומעלה. זה אף פעם לא נגמר טוב – תשאלו את תחנות-הכוח. רשימה חלקית: א) היה פעם שר פנים בשם אלי סוויסה שהתלונן על המוחה במשטרה על שכינה אותו "צורר עולי אתיופיה" מה יצא? איני יודע, תשאלו את הצורר. ב) מִנהל ההגירה של ארה"ב אמר למוחה שמכיוון שנולד באיראן לא יוכל להיכנס למפגש בינלאומי מצומצם על פיזיקה קוונטית שארגן בארצם עד שייעשה עליו תחקיר בטחוני, שכמובן יימשך הרבה אחרי מועד הכנס. אז אמר. המוחה מחה, יצא לתקשורת ועשה לאמריקאים את ביזיון חייהם (כינוס שהוא היה היו"ר שלו, כן?), מה שגרר התערבות של שני סנאטורים ושל שר המדע דאז מתן וילנאי. לבסוף קיבל ויזה לעשר שנים, הלך למפגש בו השתתפו שני חתני פרס נובל, ואת ההרצאות הוציא בספר בהוצאת "שפרינגר" היוקרתית שהוא רב-מכר עד היום,[5] ומאז הוא מקפיד לציין בדרכון את שמו האמצעי הפרסי להזכיר לאמריקאים עם מי יש להם עסק. ג) פרופסורית מבן-גוריון השמיצה את המוחה, במייל עם מכותבים סמויים בתפוצת נאט"ו, על כך שאינו מבדיל, לעניות דעתה (הבאמת מאוד ענייה) בין היפותלמוס והיפוקמפוס. הפעם לא מחה המוחה אלא התיישב אל המקלדת, ואת התוצאה תוכלו לקרוא במאמר באתר זה שעד היום נוהגים סטודנטים של הפרופסורית, הנפגעים מלשונה המשתלחת, להפיץ אותו ביניהם בתחילת כל סמסטר, "לקרר את הלב."

אבל לא אשקר לכם שזה תמיד עובד. כישלון צורב אחד שלי – ל"יד הנפץ" זה לא היה קורה – קשור לתינוק שסבל מהתעללות לפני כעשר שנים. ניסיתי לעשות משהו למענו ונכשלתי. על כך תקראו בהמשך, ונחשו את מי עוד תפגשו שם.

ועכשיו לנושא שלנו. לפני שלוש שנים, כבר אחרי חמישים ובמעמד העגום של רווק לא-צעיר, מצאתי בת-זוג. אושר גדול אבל קצר-ימים: החבילה התפרקה כמעט מיד עם הולדת בתנו, ובת-הזוג חזרה להתגורר עם אימה הבלתי-נפרדת בדירתה הזעירה בתל-אביב. חזרתי להיות רווק אבל אבא. הלך אושר אחד ובא אושר אחר – "ישתבח שמו" כמו שאומרות השכנות ברחוב בו שבתי אל בית ילדותי. מובן שלאושר הזה יש מחיר. האקסית לא ממש הבינה למה אני מתעקש להמשיך ולהיות בקשר עם בתי ואפילו, שומו שמים, לתפקד כאבא שלה. מכאן ממשיך הסיפור הידוע לעייפה והמיותר לחלוטין: משפטים, עורך-דינים, הרבה עוגמת-נפש והרבה-הרבה כסף נזרה לרוח. לא נורא, היה כדאי. צחקוק אחד של החייזרית הקטנה וחובבת התעלולים, נשיקה/נשיכה או דגדוג, ואני מאושר עד הגג. ישתבח שמו, חוזרות ואומרות השכנות ומוחות דמעה. ישתבח.

ג.                האקסית (ברור שלא ארחיב)

בנושא זה תהיינה השפתיים קפוצות ולפעמים נשוכות ממש, כי מדובר, בסופו של יום, באֵם בתי, לא אדם רע למרות העלילות מתחום הפורנוגרפיה והסנאף שהיא ואמה הבלתי-נפרדת טפלו עליי כדי להרחיקני מהתינוקת. פורנוגרפיה?! סנאף?! כן, קורא יקר, ברוך הבא לישראל. סליחה שאני עובר לדבר בלשון זכר כי בנושא זה הופך החוק הישראלי את הגבר לחיה נרדפת, פשוטו כמשמעו. ארחיב על כך בפרק הבא.

ועוד הבדל חשוב להדגיש בין שני הצדדים לסכסוך הזה: שלעומת השקיפות בה התנהלתי כל חיי בכל הנוגע לרקע המשפחתי ולטיפולים שעברתי, האקסית מעולם לא ראתה זנב של פסיכולוג ובכלל כל דיבור על טיפול הוא בעיניה עלבון. וכך, כל מיני פרטים על עצמי שסיפרתי לה בשנות זוגיותנו – ואף אחד מהם לא ממש סוד – מככבים בפקסים יבבניים אל בית המשפט. גם הפק"ס ציטטה אותם בחוות-דעת עילגת שאפילו השופטת לא התאפקה מלכבד בהערה עוקצנית. האקסית, לעומת זאת, יוצאת די נורמאלית מעצם העובדה ששום טיפול לא מכתים את קורות חייה.

זה הרקע למאבק הזה, ההרסני מאין-כמותו לצדדים המעורבים במאבק – הגבר, האישה ומעל לכולם הילדים – בעוד אנשי-המקצוע, מעורכי הדין ומטה, עושים ממנו רווחים אדירים. למרוויחה העיקרית עד עתה קוראים הדרה בר.

ד.                תועבה ושמה חזקת הגיל הרך

בין מדינות המערב ידועה ישראל, לצערנו מזה שנות דור, בשל כמה גילויי טיפשות הייחודיים לה. אלה הן קומבינציות של כל מה שגרוע בשיטות משטר שונות והפוכות, אבל בלי מה שטוב בהן. כזה הוא המום-מלידה בחוק הישראלי הקרוי "חזקת הגיל הרך."[6][7] המדובר בשריד מ"המשפט העברי," כן, זה שהותיר לנו את ייסורי הממזרים והעגונות בעוד חלקים באמת יפים שלו, כמו "לא תסגיר עבד אל אדוניו," נרמסים לעין כל. פונדמנטליזם סלקטיבי זה השאיר לנו את הכלל שהאם תמיד קודמת לאב בזכות על ילדם המשותף.

זוג מתגרש. עצוב, אבל לא סוף העולם. מה עושים עם הילדים? בישראל נתון הגבר לחסדי האישה. אם היא אינה מערימה מכשולים, אפשר לעבור למשמורת משותפת. אבל די בתלונה אחת של האם על "אלימות מילולית" מצד האב בלי כל הוכחה, או בטענה כאילו הוא הוא עלול להזיק לילד, כדי שהאב יצטרך מעתה להוכיח באותות ובמופתים שאין לו אחות. כדי לסבר את האוזן: דמיינו למשל אֵם מובטלת וחסרת-השכלה שזה תינוקה הראשון ובעצם אינה מסוגלת לגדל אפילו חתול, בעוד האב כבר גידל ילדים לתפארת בנישואין קודמים, ובמקצועו הוא, נאמר, רופא ילדים. את החוק בישראל זה ממש לא מעניין: האֵם אמרה שאינה סומכת על האב? יתכבד מעתה ויתרוצץ ולהוכיח את חפותו בין משרדי הפנים והרווחה, "פקידת סעד לסדרי דין," "מתאמת הורית," "מדריכה הורית" ו"סומכת הורית," שלא להזכיר שאר נציגי מדינה, וכמובן עורכי-דין סכסכנים מהמגזר הפרטי, העומדים בתור לקבלת עוד תפקיד. כולם מתפרנסים יפה מכל סכסוך כזה, וכולם מחכים בגלגול עיניים צדקני לרגע בו יאבד האב את השליטה וירים חלילה את קולו על האקסית, או אפילו, שומו שמים, יגדף איזו עובדת סוציאלית שהשתן עלה לה לראש. או-אז תפער שאול פיה תחת הגבר ה"אלים," ה"אובססיבי," ושאר תיוגים על דו"חות ותסקירים בהולים. כל זה בעוד האם – כן, אפילו זו שמעשנת בפומבי ליד הפעוט – השיגה כמה חודשי הרחקה של האב (אבל לא של כספי המזונות שלו!) מחייה וחיי הפעוט, ועם קצת מזל תבוא בינתיים עוד התפרצות או מעידה שלו. אם התיאור הזה נשמע לכם מוגזם, הקשיבו רק לעימותים בין אבות ועובדות סוציאליות אלימות – כן, יש דבר כזה – כפי שהוקלטו לאחרונה.[8][9] רק דמיינו, האבות שביניכם ששפר גורלם לחיות בזוגיות מאושרת, את הטעויות הרגילות שעשיתם מדי-יום בחיי ילדכם, ומה היה קורה לו עמדה חלילה מולכם אקסית נקמנית – ותקבלו מושג על תהומות הטמטום והרוע שביסוד חזקת הגיל הרך בחוק הישראלי. את הביזיון הזה מנסים לבטל, בהצלחה מוגבלת, בר כמה שנים,[10] בעיקר בהסתמך על מיטב המחקרים המדעיים בעולם שכבר הביאו לביטולו כמעט בכל מדינות המערב. 

למזלנו, מעל לחוק הישראלי עומדים כיום חוקי זכויות-האדם של האו"ם, שישראל חברה בו. במעמדה זה היא הרוויחה ביושר סטירת-לחי מהמועצה הכלכלית-חברתית של האו"ם בג'נבה בדצמבר 2011 שפנתה אליה בעניין אזרחיה הישראליים: בטלו את חזקת הגיל הרך![11] פניה זו באה במענה לתלונה אל מוסדות האו"ם מצד הקואליציה למען הילדים והמשפחה בישראל.[12] שנים-עשר משפטנים נבוכים שוגרו מישראל להשיב בפני המועצה, ורק שם אישרו לראשונה כי מכ-400 המתאבדים בממוצע בישראל מדי שנה, כ-150 מהם הם אבות גרושים או פרודים – מספר מבהיל לא רק בפני עצמו אלא בהשוואה לשיעור המתאבדים בשתי קבוצות הביקורת בגילאים אלה: גברים נשואים ואימהות גרושות. מספר זה יכול להסביר, לפחות בחלקו, את הפער המוזר (300:100 בערך) בין הגברים והנשים בסטטיסטיקת ההתאבדויות השנתית בישראל. אנשי המועצה שמעו באיפוק את הנתונים והסבירו לנציגיה – למה יש לי הרגשה שהם אמרו את זה לאט, כמו למפגרים-מתקדמים? – כי כל עניין "חזקת הגיל הרך" לא ממש מתיישב עם כמה עקרונות-יסוד של האו"ם כמו שוויון וזכויות-אדם, ומוטב לישראל להיפטר ממנו בהקדם.   

כזו הייתה גם המלצתה החד-משמעית של ועדת שניט הזכורה לטוב.[13] אבל המחוקק פועל לאט, ושרת המשפטים דאז הודיעה על כוונתה להגבילו רק עד גיל שנתיים. האינטרסים הבוחשים במחלוקת זו הם רבים, מרבנים שמרנים עד פמיניסטיות לוחמניות, אבל כאמור גם הפרנסה של הרבה אנשי מקצוע היא גורם מרכזי. הא ראיה: גם הסכסוך על בתי, כפי שתראו להלן, הוכיח עצמו כמקור תעסוקה נאה לכמה עובדי ציבור.

ביטולו של החוק, בבוא היום, יבוא מאוחר מדי לעו"ד אלון וולף ז"ל מראשל"צ שהצטרף בערב יום השואה, 28 באפריל 2014, לסטטיסטיקה המבעיתה שצוטטה לעיל והתאבד לאחר שנתיים בהם לא ראה את בתו הקטנה, בגזירת פק"ס ש"טובת הילד" אמורה לעמוד לעיניה. אודה כי זו "טובה" שאני עדיין מתקשה לראות איך אבא בקבר משרת אתה. 

אחרי ולמרות כל הדברים לעיל, חובתי לומר את המובן-מאליו על מקצוע העבודה הסוציאלית והעובדים בו: מלאכת-קודש, קשה וכפוית-טובה, שרוב העוסקים בה מוסרים את נפשם ממש תמורת משכורת רעב, חשיפה לתסכול ואלימות ומחיר כבד בבריאות ובאיכות החיים. תפוח רקוב פה ושם אסור שיכתים את המקצוע כולו, כפי שתראו בהמשך.  

ה.               המקרה המוזר של מגיפת הפדופיליה בישראל 
 

הפרק הזה פונה אל הקורא בלשון זכר בלבד. מה לעשות, כאן רק האנטומיה היא הקובעת, והיא בהחלט לרעתנו.  

במה נתחיל? נניח ש:

מישהו הולך למשטרה וטוען כי אתה פדופיל, ולא סתם פדופיל, אלא מעדיף דווקא את בתך, שהיא עדיין תינוקת.

מה תעשה המשטרה? כמובן, את מה שחובתה לעשות, ומיד: חקירה מיידית שלך, אפילו בתנאי מעצר, עד לתוצאה חד-משמעית:

א.    או שתימצא אשם, ואז חובה לפעול בדחיפות, ולהרחיק, תיכף ומיד, את בתך ממקור הסכנה (הרי לא יעלה על הדעת שנשאיר אותה אפילו לרגע במחיצת פדופיל, נכון?) ולדאוג שאתה, סוטה מנוול, תקבל את העונש המגיע לך;

ב.    או שלא – ואז ייעצר מי שהעליל עליך, יואשם בעדות שקר ויישלח אחר-כבוד לכלא במקומך, שלא לדבר על הון עתק שישלם לך כפיצויים בהליך אזרחי.

פשוט, נכון? אז לא. לא אם ה"מישהו" הזה הוא מישהי, שהיא במקרה גם האקסית שלך. אז נתחיל מחדש: נניח ש

לא מישהו, היא, האקסית שלך, הולכת למשטרה וטוענת כי אתה פדופיל, ולא סתם פדופיל, אלא מעדיף דווקא את בתך, שהיא עדיין תינוקת.

מה תעשה עכשיו המשטרה? בפשטות: כלום. כל השוטרים בתחנה יודעים כי מאות גרושות בישראל נוקטות מדי שנה בתרגיל מזוהם זה: "הוא מתעלל מינית בילד/ה!" נראה כי הפדופיליה, סטייה מינית נדירה ברוב תרבויות העולם (כ-4% בין גברים על פי מחקר מ-2007), זינקה לממדים של מגיפה בישראל. השוטרים מפהקים/מהנהנים בנימוס ומזמנים אותך לחקירה – וזה הכל. אף אחד לא חושב להרחיק אותך מהילדה אפילו לרגע. הסיכוי שיוגש נגדך כתב-אישום בעקבות תלונה כזאת של האקסית הוא אמנם קלוש – השוטרים לא טיפשים – אבל הסיכוי שהיא תיתבע על תלונת-שווא הוא אפס. וזאת בשל "הנחיה 2.5" המפורסמת של פרקליטות המדינה מ-1993, שנבעה בוודאי מכוונות טובות אבל בפועל היא גורמת לאי-העמדה לדין של נשים המגישות תלונות כזב נגד גברים.

פה ושם חלה הפסקה בהפקרות הזאת. בעל שתבע לדין את גרושתו על עלילת שקר כה לאחרונה ב- - - - - . לפעמים קורה נס והאישה המעלילה היא גם מספיק מטומטמת כדי להיתפס בשקר בוטה במיוחד, ולעתים מצטרף עוד נס ושופט שעלה על השקר מתעצבן עליה. כך קרה לשופט אסף זגורי מבית-המשפט למשפחה בנצרת, שתפס אישה בעלילת-שקר נגד בעלה, ואז קנס אותה ב-5000 ש"ח על מעצר-השווא ועל כך שבעקבות העלילה הוגבלו קשרי האב עם ילדיו. בהאשמות כאלה, העיר כבודו,  
 

ביהמ"ש נותר בדרך כלל עם שתי גרסאות מנוגדות, ועם מעט מאוד ראיות ישירות (אם בכלל), כאשר בדרך כלל מדובר בעדויות קרובי משפחתם של בעלי הדין. [קשיים אלה] כולאים את ביהמ"ש בין הפטיש לסדן ובלב המוקד של טענות, אינטרסים ומחלוקות קשות להכרעה מבחינה ראייתית אך גם מהותית. מחד גיסא, ביהמ"ש מזדעק כשמועלית טענה של הורה להתעללות של אחד ההורים בילדים. בכך מגשים ביהמ"ש את תפקידו כ"אביהם של ילדים," וזאת הוא עושה בין השאר במתן צווי הגנה כנגד הורים מכים ומתעללים. [...] באותה נשימה כמעט, נדרש ביהמ"ש לזהירות מירבית שעה שהוא מצווה לבחון גם את טענת ההורה ה"מואשם" באלימות, לפיה מדובר בעלילה זדונית שנרקחה כנגדו.

ובקיצור – כן זה נורא מביך אבל אני לא רואה סיבה להתבייש במקום מי שאיבדה את הבושה – גם אני הצטרפתי למועדון. גם אותי מאשימות אקסיתי ואמה הבלתי-נפרדת כי אני מתעלל מינית בבתי (מאז היותה בת ארבעה חודשים) ואפילו זומם להרוג אותה. "הכל כאן פין ופות, פין ופות," כתב פעם ס. יזהר על טקסטים פוסט-מודרניסטיים, ומשפט זה מתאים מאין כמותו לתיאור עולמן של שתי הגברות הללו, שהמילה "בולבול" החוזרת בפניותיהן לביהמ"ש, לצד טענות על אברי-המין של התינוקת, נשמעים כמו הלחנת ה"פין ופות" של יזהר לג'ינגל קצבי.

נחזור אם כן לסיטואציה: האב אינו נחשד אפילו לרגע, אבל גם האם אינה נתבעת על עלילת-שווא. מבחינת המדינה, נראה שזה פשוט מצב אידיאלי. לא רק שרשויות הרווחה אינן ממהרות להכריע בשאלה השולית וחסרת-החשיבות אם מדובר בפדופיליה או בעלילת-שקר, הן עושות הכל כדי שטענה זו תישאר תלויה באוויר. לכן במקרים רבים זה האב, כן, ה"נאשם" עצמו, שצועק ללא הרף: הלו! יש כאן פדופיל! אתם שומעים? פ-ד-ו-פ-י-ל!!! מעצר, מישהו? 
 

אז מה כן עושה המדינה במקרה כזה? פשוט: שפע שיבוצי תפקידים ופרנסה לאנשי-מקצוע. תחילה היא ממנה על האב עובדת סוציאלית כלשהי (כן, תמיד זו אישה), וזו הרי לא השתגעה לבזבז תפקיד כה חשוב בכך שתאמר כבר מההתחלה כי כל עניין הפדופיליה (ליתר דיוק: אינפנטופיליה) הוא בורג-מוח רופף במקרה הטוב, ושקר ציני ובזוי במקרה הפחות טוב. חלילה! היא תזמן את האב לשיחות-נפש עמוקות, תנזוף בו על שהוא נטפל לנושאים שוליים כמו...פדופיליה (באמת למה אתה כל הזמן רוצה שידברו רק עליך יא אגואיסט?), תעשה ביקורי-פתע בביתו וכו' – הכל כדי לסלול את הדרך לשורה של עוד "אנשי-מקצוע" שכבר הסתדרו בתור ליד הדלת. אז נא להכיר את התור ליד הדלת שלי: 

א.    הפק"ס (פקידת סדרי דין) תקווה מלכה, שמונתה עליי מטעם אגף הרווחה בעיריית ת"א, עו"ס נקמנית שמאבקה בי נסב סביב כוונתה למנות לי "מלווה" או "סומכת" מטעמה, שתבוא לביתי לרחובות מתל-אביב, ואני כמובן אצטרך לשלם על נסיעותיה וזמנה." זה לא יהיה זול," אמרה לי, "משהו כמו 500 ש"ח לביקור – מה לעשות, ילדים זה עסק יקר." טוב, במקרה הזה זה עלה לה ביוקר.   

ב.    ד"ר נעמי כהן, פסיכולוגית קלינית, סבתא חביבה על גבול הסניליות, שאל הקליניקה שלה (עוד וילה כמובן, הפעם בגבעת-שמואל) אצטרך ללכת לסדרת פגישות (350 ש"ח לשעה) רק כדי לגלות בכל פעם כי היא הספיקה לשכוח את מה שנאמר בפגישה הקודמת. גם היא תככב בהמשך הסיפור כגיבורה – טוב, גיבורה כי אני, איך לומר, אכריח אותה להיות גיבורה, אבל גם זה משהו.

ג.     וכמובן לא נשכח את עורכי-הדין. אם אחד הצדדים (במקרה שלי: האקסית) לא הסכים ללכת לגישור, נגזר על רבבות שקלים לזרום אל שני משרדי עו"דים אשר ילבו את הסכסוך ככל יכולתם. כאן, לפחות, המקרה שלי יותר טוב. זו המייצגת אותי היא בוודאי הטובה בארץ, ולו רק מפני שבעברה הייתה היא עצמה שופטת בבית המשפט לענייני משפחה, ובכלל אישה שעמדה בתלאות בל-ייאמנו. לא אחת ספגתי נזיפות ממנה מעליבות עד שהתאפקתי לא לכנות אותה "כבודה." ליחס הזה אני חייב את האיפוק והריסון שלמדתי לסגל במהלך המאבק המיותר הזה. אבל בא-כוח הצד השני, עו"ד אור אריה, הוא יצור מאוס במיוחד: כל האשמה של מרשתו, אפילו המטורללת ביותר, עוברת אצלו מיד למגילות-פקס לבית-המשפט, עם אינספור ציטוטי תקדימים טרחניים ונורא לא-רלוונטיים, והרבה הדגשות וסימני קריאה. "ממש כך!" היא הפואנטה החביבה עליו, בעיקר לטיעונים האוויליים ביותר. את פרטי החשבון שהוא מגיש למרשתו על כל הפרוצדורות הללו אפשר רק לדמיין.

ו.                המקרה המוזר של השופט באומגרט

הנחיה 2.5, זו הפוטרת מעונש נשים המעלילות על עבירות מין, נוסחה בידי פרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל (גילוי נאות: חטפתי ממנה פעם צעקות אחרי שניסיתי להסביר לה למה כב' השופט שמגר נזף בה על טיפולה של המדינה במבקשי-עלייה מאתיופיה). לימים נעשתה הגב' ארבל עצמה שופטת בבית המשפט העליון. מה שתקראו עכשיו נשמע לקוח מעולם הדימיון. למרבה הצער, הוא לא.

בשנת 2004 הגיש עו"ד צעיר ומצטיין, שכבר כיהן כרשם בבית המשפט, את מועמדותו לכהונת שופט. חוות-הדעת עליו היו מצויינות ודרכו אל הכס נראתה סלולה. והנה, יומיים לפני ישיבת הוועדה לבחירת שופטים, קפץ מישהו ונפנף בתלונה שהגישה למשטרה גרושתו של המועמד, לפיה, בין השאר, ניגב את ילדו במגבת אחרי הבריכה, ואז... נגע באבר-המין שלו.

טוב תירגעו. במקרה הזה שפר גורלו של ה"נאשם." הקולגות-לשעבר מלשכת עורכי-הדין נחלצו לעזרה, וגם שופטים שאצלם למד והתמחה הוסיפו מלים חמות, וכמובן הודגשה העובדה שסכסוך המשמורת הסתיים דווקא לטובתו, דהיינו: רשויות הרווחה הואילו להאמין לו שאין לו עניין מיוחד בבולבול של בנו הקטן, ואף התירו לו ברוב חסדן להיות בקשר אתו. כך הוסר המכשול מעל דרכו של אַיָל באומגרט, כיום שופט בבית-משפט השלום בעירי רחובות. 
 

אה כן, שכחתי פרט אחד, קטן: האקסית המעלילה הייתה זוהר ארבל, בתה של ... אכן, כב' השופטת עדנה ארבל. 
 

מסקנה: הנחיה 2.5 של אמא ארבל הצילה את בתה ממה שכבר קבע משפט התורה בדיני עדים זוממים: לשבת בכלא בדיוק אותו מספר שנות מאסר שהיה חוטף כב' השופט באומגרט לו נמצא חלילה אשם.
 

ז.                 הערכת מסוגלות הורית

הערכת יכולתו של אדם להיות הורה היא מבחן גורלי, ומטבע הדברים גם שנוי-במחלוקת בשל יכולתו לשבור את לבו, אם לא גרוע מזה, של מי שלא נמצא כשיר להיות אב/אם. לא ייפלא על כן שמרכיב אחד חשוב עולה בכל הדרישות לעריכת מבחן זה: מבדקים פסיכודיאגנוסטיים, שעם כל היותם ארוכים, יקרים ואפילו שנויים במחלוקת, נותנים ערובה כלשהי להתבוננות מקצועית של יותר ממומחה אחד. הספרות בנושא זה רחבה מאוד, גם בעברית,[xiv] [xv] [xvi] והדרישה למבחנים סטנדרטיים מהווה בה קונצנזוס.

ח.                מרכז הקשר: לא מה שחשבתם

פה תתכוננו להפתעה. שמעתם בוודאי טענות חמורות על המרכזים בהם ניתנת אפשרות לאנשים שמישהו (בדרך-כלל מישהי) ערער על מסוגלותם ההורית לפגוש תחת השגחה את ילדיהם. גם אני מצאתי עצמי במקום כזה לאחר שהפק"ס הציעה אותו, למרות שלא הייתי חייב. קרוב לשנה התנהלו פגישותיי עם בתי במרכז זה ובגן סביבו, כך שאני יכול לומר שאני מכיר אותו היטב.

אז שיהיה ברור: עובדי מרכז הקשר של עיריית ת"א – כולם, החל מאריאלה המנהלת ואתי המזכירה, דרך העובדות הסוציאליות והסייעות וכלה בשוטר האבהי מיכאל ושני התוכונים בכלוב – הם צוות נפלא, שופע דאגה וסבלנות שיצר נווה מדבר מקסים. באתי לשם ספוג אנטגוניזם ורוח לוחמנות ומצאתי עצמי נקשר אליהם באהבה כמו למשפחה. ראיתי אותם סופגים התפרצויות זעם של הורים ואח"כ שבים לסייע להם כאילו לא קרה כלום. ככל שנעשו היחסים היומיומיים בינינו אישיים יותר, ראיתי אותם גם במטבח ובפינת העישון בחוץ כפי שהם: בני-אדם עם מעלות ומגרעות, אבל כולם באו לבית ברח' המלך ג'ורג' 33 עם אהבה גדולה לילדים ולהוריהם.

אין ספק שיש השפלה מובנית במצבו של מרצה בכיר לפסיכולוגיה לשעבר הפוגש את ילדו במקום כזה לצד טיפוסים מוזרים (ואני מתכוון מוזרים, כולל שני חשודים בגילוי-עריות שאשמתם – אם יש ערך כלשהו לטביעת-העין שלי – כתובה על מצחם המיתמם). ובכל זאת, ההחלטה להסכים להסדר הייתה אחת המוצלחות ביותר שלי כהורה. תחת אינספור עיניים בוחנות ומצלמות טלוויזיה במעגל סגור למדתי לקבל בתודה הערות מועילות בזמן אמת לטיפול בתינוק ובילד – האכלה, החלפת חיתולים וכו' – לשחק, ללמד ובכלל להיות הורה. מערכת-החיסון של התינוקת, שבתחילת ביקוריה במרכז עדיין לא ידעה לשבת, עמדה ללא ספק באתגר מיוחד בחשיפה למקום בו מתארחת אוכלוסייה כל כך מגוונת, החל משתי הזונות האריתראיות וכלה במשפחת העבריין החרדי, שכולם רצו את קרבתה ואני לא ערבתי את לבי לסרב. תוך זמן לא רב החל הטיפול הקבוצתי הזה לשאת פירות, כשהפעוטה החששנית החלה להתמלא סקרנות וביטחון במפגשיה עם הזולת. הסידור שקבעה הפק"ס היה מטופש במיוחד: שעתיים בפנים ושעה של טיול בחוץ. בצדק שאלו אפילו אנשי המרכז: אם מותרת שעה בחוץ, למה נחוצה השמירה בפנים? ככה, הייתה התשובה. שיגרתי תלונות לממונים עליה (שנזהרו לא להגיב עליהן לגופן) ובמקביל מתחתי את החבל ככל שניתן: ביליתי עם הקטנה בבית הקפה "לנדוור" של הקהילה הגאה בגן מאיר, שם רכשה קהל מעריצים תמורת חור נוסף בארנק של אביה, ופה ושם, כשהתחוללו במרכז סצנות קשות מדי (מריבות וכו') מהסוג שתינוקת, לפחות לעניות דעתי הקובעת, לא אמורה לראות, "עשיתי דין לעצמי" בלשונה המזועזעת של הפק"ס ויצאתי שוב לטיול בחוץ. כך או כך אני רואה במרכז הקשר את אחד מבתי-הספר הטובים יותר בהם הייתי מימיי. אני מזכיר אותו

1.  כדי לפרוע חוב-כבוד לצוות המושמץ של בית-מקדש-המעט ברח' המלך ג'ורג' ליד גן מאיר.

2.    כי בו התקיימו שתיים מפגישותיי עם המומחית.

עד כאן הרקע והנפשות הפועלות. נשוב למוחה ולמומחית.

ט.               מפגש ראשון (30.10.2013): המומחית מתעניינת בקבלה – וגורמת למוחה חבלה

(תזכורת: כב' השופטת הרחיבה את הסדרי הראייה שלי, ובמקביל מינתה מומחית מטעם בית-המשפט כדי לקבוע את מידת המסוגלות ההורית של שני הצדדים.)

לקח למוחה זמן להסביר למומחית למה לא מתאים לו להיות אצלה ב-9 בבוקר. היא התמודדה בצורה בוגרת עם עובדות החיים: 40 הק"מ המפרידים בין רחובות לצהלה, שעות העומס וכו'. בדיקה נוספת ביומנה העלתה שעה נוחה יותר כעבור יומיים. ה"ווייז" נתן 40 דקות לנסיעה, הוספתי 15 ויצאתי לדרך.

שכונת צהלה כשמה כן היא: העושר צוהל מכל בריכת שחייה ומרצדס בחנייה. המוחה מטייל קצת בגן הסמוך ובשעה היעודה מצלצל בפעמון. אין מענה. דחיפה קלה לשער: פתוח. הוא עולה במדרגות והנה מגיחה מולו המומחית בכל הדרה.

"איך נכנסת?" היא תובעת לדעת בקול השמור בדרך-כלל לעובדי ניקיון, ולאור המבט שנעצה בג'ינס המרופט לא מן הנמנע שזה מה שחשבה.

המוחה מציץ רגע לאחור לוודא שאכן היה שם שער.

"מי פתח לך?" היא חוזרת ושואלת.

"אני?" מציע המוחה בנימוס אפשרות סבירה. "שלום גברתי. קבענו תור, נכון?"

"רגע, אני עוד בפגישה. בוא שב כאן ומיד אתפנה אליך."

ה"כאן" התברר כחדרון זעיר ואילו ה"מיד" ארך כעשר דקות. בפרקטיקה הפסיכולוגית מקובלת "השעה בת 50 הדקות" לשמירת רווח זמן בין מטופל למטופל כך שתכובד פרטיותם. המומחית, לעומת זאת, דוגלת בשיטה יותר רווחית, שכבר הוכיחה את עצמה ב"אל-על," בתי-מלון וכו', דהיינו "אובר-בוקינג": קודם תירשמו, אח"כ נמצא מה לעשות אתכם.

יושב אם כן המוחה ושומע את המומחית מדברת עם מטופלת. אם יקשיב גם ישמע את המדובר אבל לא בא לו. סוף-סוף מגיעים דיבורי סיכום ופרידה. המומחית מצחקקת ליד השער ופונה חזרה אל הבית. המוחה קם ופונה אל הדלת בה נכנס.

בום! מהלומה אדירה בכתף ובראש מעיפה את המוחה קדימה. לחדרון, מתברר, יש שתי כניסות והמומחית העדיפה ללכת מסביב ולפתוח דווקא את הדלת הפנימית. המוחה, מתנודד על מקומו, עדיין רואה כמה כוכבים מרצדים סביבו, מסובב ראשו ומציץ המום במומחית, וזו פורצת בצחוק מתגלגל ומלטפת אותו. יש אולי מילה מוצלחת יותר מ"מלטפת" לתיאור המעשה: יד עוברת על זרועו ושוב על כתפו, עוד יד מחליקה על השכם ולמטה, טפיחה קלה בשיפולי הגב והמומחית העליזה מובילה אותו אל הכורסה.

כאן ראוי להזכיר שוב, ובצער, עד כמה המוחה הוא אדם לא-אחראי, שעבר בימי חייו כל מיני פגישות מיותרות עם יצורים הולכי על-ארבע, על-שתים ועל-גחון, ועל כן יובהר, לפחות, שפחדן הוא לא. אבל עכשיו מעוררת בו המומחית חרדה סתומה. דיבורה מלא צחקוקים, מלווה בתנועות עיניים, גפיים וראש על גבול הטיקים, ובכלל מין אפקט אופורי, שבנסיבות הפגישה והרקע הוא, בשפת הפסיכיאטריה, מאוד "לא-אדקווטי." על פניו זו נראית השפעת כימיקל סרוטונרגי או דופמינרגי כלשהו. לבושה בטריקו מכוער הדוק מזנקת המומחית מדי-פעם מהכורסה ומתהלכת מולו, לימין ולשמאל, תוך דיבור חופשי ואפילו גס (עוד דיאגנוזה אקזוטית חולפת בראש: טוּרֶט?) ובצעדי מחול אווריריים, בעוד המוחה, בפה קצת פעור המקנה לו, מן הסתם, הבעה טיפשית במיוחד, עוקב אחריה בראשו כחתול תשוש אחרי צרעה תועה. המומחית גם אוהבת להפגין את ידענותה בפסיכולוגיה, והמוחה מתאפק לא להעיר לה שעל המדף שמאחוריה יש לפחות שני ספרים המצטטים אותו, לצד גיליונות רבים של כתב-העת "שיחות" בהם התפרסמו מאמריו. הוא גם מתאפק לא להציץ בשעונו.

קפה? יש לי גם אספרסו.

כן תודה, נאחז המוחה בתקווה שהשיחה תתחיל סופסוף להתמקד. כפית סוכר וקצת חלב בבקשה.

כחץ מקשת יוצאת המומחית מהחדר ומיד מגניב המוחה מבט חרד לאחוריו, לוודא שאין שם עוד דלת שתקפוץ גם היא לחבוט בו או אף להשלים את מלאכת חברתה. סביבו מדפים עמוסים בספרים. הרבה פסיכולוגיה, פרויד ואחרים, וגם לא מעט ספרי קבלה, מיסטיקה, ניו-אייג', ספרות יפה ואמנות. העושר הנערם על המדפים בולט ואפילו מנקר עיניים, מעין "שימותו הקנאים." המוחה לא הולך למות כי מעולם לא התרגש מכסף וגם הכסף לא ממש מת עליו, אבל עכשיו הוא חוזר ומציץ בעצבנות בשעון. אולי אני פרסי קמצן אבל שמישהו יסביר לי: היא הלכה לגדל את הקפה או רק לטחון אותו? לא פחות משתים-עשרה דקות חולפות בטרם מופיעה המומחית עם שני ספלים זעירים.

("מה אתה חושב היא עשתה בזמן הזה?" שאלתי את אחי כשסיפרתי לו על הפגישה. "ברור: הלכה לעשות פיפי אחרי השעה עם הפראיירית הקודמת, לבדוק הודעות בנייד, ועל הדרך לעשות קפה לה ולפראייר החדש."

"אז אולי תבקש שתכין לך גם סנדוויץ'?" שאל אחי בחביבות. "הרי אז תדבר פחות שטויות ולא תסבך אותנו. זוכר איך סיפרת פעם בטלוויזיה שהלכת לפסיכולוג? מאז החברה של אימא הייתה אומרת לה: ישתבח שמו, עכשיו הבן שלך נורמאלי!").

"יש לך טעם מעניין," מצביע המוחה על ערימת הספרים מולו.

ואת זה ראית? מצחקקת המומחית ופותחת סידור תפילה מהודר בדף הראשון. המוחה קצת המום: שמות של בעל ואשה (שמורים במערכת) מופיעים בהקדשה נלהבת. "אל תשאל," אומרת המומחית, אז המוחה באמת לא שואל כי זה ממש לא לעניין לדבר על אחרים במהלך שעה שהוא משלם עליה, אבל המומחית ממשיכה בהתרגשות: "שני אלה..." טוב ברור לכם שלא אחזור על מה ששמעתי.

והנה מה עוד ברור לכם: אתיקה היא לא הצד החזק שלה. עד כדי כך, שגם אקסיתו של המוחה תופתע לשמוע מה שהמומחית אמרה עליה כבר באותה שעה, למשל: "עזוב, היא כבר לא תמצא אהבה או עבודה. אני מאמינה שאנשים בסופו של דבר נסגרים על הממוצע שלהם ובגיל [גילה של האקסית] צריך להיות ריאליים."

מאוחר יותר, אחרי שסיפרה לו על ילדותה במושב מישר, והנסיעות לבילוי ברחובות, על הכשרתה המוזיקלית ומה לא, כשהמוחה מוחה את מצחו וחושש שיש לו חום, מגלה המומחית: יש לנו שני בנים, השני הוא תאונה.

כן, זה מה שסיפרה לי המומחית (שאחד הביטויים החביבים עליה, אגב, הוא "ניכור הורי"), ולא הייתי זוכר את זה לולא חזרה על כך בפגישה השנייה. ה"תאונה," אגב, היא מוזיקאי צעיר ומוכשר מאוד, ובביקור של האם בעמוד הפייסבוק של בנה היא מסבירה לו שתאונות זה חלק מהחיים, כמו זו שלפניכם: