"למזכרת נאמנה חזק ואמץ," כתב הרב לנער ואף הוסיף "בכבוד רב" לפני חתימתו ותוארו הרם אב"ד (אב בית הדין). זה היה ביום ז' באדר לפני כמעט יובל. ז' באדר חלף השנה והנה קרב ובא ז' באדר שני. כי על כן נזכרתי במסמך הישן הזה, מעוטר בחתימות האצולה הדתית של רחובות של אותם ימים, ובברכה זו בה בחר הרב לכבדני. עודי בוהה בראשי התיבות המאיימות גחש"א (גמילות חסד של אמת) בראש העמוד והנה הולך העכשיו ומתמוסס, שלא כדרכו, אל המחר. ובהימוג שמש הצהריים כאן במושב שב ומבליח בעוז אור נורות הלהט הצהובות של אותם ימים, בערב החגיגי שהתקיים ב"בית האיכר" שליד בית הכנסת "שונה הלכות" ברחוב הרצל ברחובות. שוב מתרומם עול-ימים קטן-קומה על בהונותיו מול שולחן הנכבדים היושבים בעברו השני, ידו נבלעת בחמימות כפותיהם האיתנות זו אחר זו, חיוך מול חיוך, הרכנת ראש נבוכה בפני הדרת שיבה, ונשיקה ממתינה לאימא היושבת בקהל. כן אני זוכר, הרב, מה אמר לי כבודו באותו ערב ואני רק בר-מצווה ומעט, ומודה לו מאוד. הנה, עד היום אני מדבר אליו בגוף שלישי.

זיכרונות ילדותי לא כעוגיות מדלן הם לטבול בכוס התה שלכם. משולים הם לנזיד פרסי מעדשים שלא נבררו כראוי, על כן היזהרו שלא לשבור שן מאבן קטנה שתתגלגל ביניהן כפעם בפעם. ושמא מפרום טריפוליטאי הוא, מפתה לטעום מהמילוי הדשן אבל נושך פתאום בצריבת חציל לוהט או בהתפצחות גרגר פלפל לא-גרוס? ולשווא תחפשו היגיון קולינרי בהגשת מנות ממסעדת הפועלים על אותו שולחן יחד עם קוגל מתקתק של דברי תורה בסעודה שלישית ובורשט שמאלני חמוץ במזנון הסגל האקדמי. יָה רִבּוֹן עָלַם וְעַלְמַיָּא, אומר הפיוט הנודע, אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא, ואין כמו מילותיו הארמיות לצד "דרור יקרא" התימני המצהיל, אבל השיכנוז יוסיף לניגון יבבת כיסופים ארוכה: אַנְתְּ הוּא מַלְכָּא מֶלֶךְ – אוֹוֹוֹי טַאטֶע זיסֶע (אבא מותק) מֶלֶךְ! כי כהנה וכהנה עברו עליי שנות ילדותי ברחובות. הנה קריית קרעטשניף, שם הייתה אימא עוזרת-בית בבית האדמו"ר, ובסמוך בית הוריי ברחוב מרגולין השוקק שנחלק בין תימנים לבין ניצולי שואה מהונגריה ורומניה, ורק מרחק הליכה בינם לבין הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן למדע בצפון העיר, מהם פרסמתי את כתביי הראשונים, עוררתי חמת נכבדים אף גידלתי ורוממתי תלמידים. אז כמאמר הפרסים: בכבוד (במלעיל). ברוכים הבאים במנהרת הזמן, אל הימים בהם הסעיר צמד הגיבורים דאג וטוני את דמיונם של ילדי עיר המדע וההדרים.

יום ז' באדר נקבע במסורת כיום לידתו ופטירתו של משה. מדבריו בספר דברים בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הסיקו חז"ל כי זה היה מספר שנותיו בדיוק, כלומר שנפטר ביום בו נולד. במדינת ישראל נקבע היום הזה כ"יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע" כמסופר על קבורת משה בהור-ההר. כך הושכחו ההולדה והלידה מפני המוות והקבורה, וכך מעורר יום זה בימינו רק אסוציאציות של אבל ואבדן. "פנים רבות למוות" קרא ויליאם גולדינג לפרק המצמית ביותר ב"בעל זבוב." ועל המוות לצורותיו דובר הרבה באותו ערב בו נקראתי אל שולחן המכובדים.

הרב זבולון גרַז ז"ל היה אב בית הדין הרבני ברחובות. האשכנזים עושים בכינוי "גאון" שימוש פחות פזרני מאשר הספרדים, אבל לרב גרז הוא הוצמד לא אחת, ואפילו הכינוי המבודח הגר"ז (הגאון ר' זבולון) גרַז. הוא חתום כמעט אחרון על הפרס שקיבלתי בתחרות חיבורים של תלמידי בתי-ספר על משה רבנו, שהייתה מתקיימת מדי שנה לקראת ז' באדר בחסות ה"חברה קדישא." את הפרס תרמה משפחת דניאלי המיתולוגית, שגם אחד מבניה, לוחם ה"הגנה" עמוס, נפל בתל א-ריש וגופתו לא נמצאה. התחרות פורסמה גם בבית-הספר "תחכמוני" בו למדתי אז בכיתה ח'. עודדו גם אותי להגיש, אז כתבתי סיפור קצרצר בן עמוד אחד. מחנך הכיתה, יהודה גל, שתיעב אותי, העיף עין זועמת בחיבור, ועין מאיימת במחברו, אבל שלח אותו אל מזכירת בית הספר להדפסה ומשם לתחרות. האם חשד כבר אז כי זו אמירה של אפיקורס מתהווה, שיכתוב בבוא היום ספר בהשראת "משה האיש ואמונת הייחוד" של פרויד?

סיפור הבוסר, גדוש מליצות וביטחון עצמי, התרברבות מדעית, הלצה תפלה וכמה שגיאות כתיב ודפוס, זכה בפרס הראשון. בפרס השני זכתה נערה מכיתה ז' ב"תחכמוני" שהייתי כרוך אחריה בסתר. מי היה השלישי? כאן תש כוח הזכירה. הזוכים הוזמנו להקריא את חיבוריהם לצד שולחן המכובדים בטקס ז' באדר שנערך ב"בית האיכר" ברחובות. לצד הגר"ז גרַז חתומים על תעודת הפרס גם הרב הראשי לרחובות דאז שלמה קוק, ראש המועצה הדתית הרב שמחה ירושלמי, ויושב-ראש ה"חברה קדישא" הרב אברהם בלומברג. חלקם מוסיפים איחולים בעברית וארמית שובות-לב. מעליהם התווספה באיחור חתימת ראש העיר דאז, שמואל רכטמן, שכמנהג אנשי ציבור התנצל באותו ערב על שייאלץ להקדים לעזוב. כולם כבר שוכני עפר.

מי יכול היה לדעת כי יחלפו רק כמה חודשים והראשון להילקח יהיה דווקא הצעיר שבחבורת נשואי-הפנים? הרב שלמה זלמן הכהן קוק היה איש כריזמטי ונערץ על תושבי רחובות. בימי בחרותו הצטיין כלוחם ומפקד בשורות ה"הגנה" וצה"ל ואחר כך שימש ברבנות בשווייץ ובאנגליה. "בעזרת אלֹקנו וצורנו אבינו יהי שלום בארצנו," מאחלת ברכתו בכתב-יד בוטח, "ותזכה לשלמות בתורה ובמצוות לשמחת לב הוריך ומוריך."

הימים ימי חוסן ושפע, ארבע שנים אחרי ניצחון שנראה לעולם כולו כחיזיון שמעל לטבע. ישראל שילשה את שטחה והיא עתה גדולה כפי שלא הייתה מעולם, ממיצרי טיראן בים סוף עד קוניטרה בואכה דמשק, ולמעלה ממיליון ערבים נטולי לאומיות עברו לחיות תחת שלטונה במורא ובהכנעה. כשנה קודם אותו ערב חגגו לי הנחת תפילין ראשונה ליד הכותל. אחד מדודיי שבא מהמילואים לקח אותי קודם אל העיר העתיקה לקנות לי חולצה חדשה. זוכר אני את אות ששת הימים הצבעוני על המדים ואת המוכר הערבי, שמדד את האדון הצעיר תוך פיזור דברי חונף, אומר לדודי "הלוואי שתישארו כאן תמיד." הטרור טרם הרים ראשו ואיש לא שיער את עומק הבולען הענק שהיה הולך ונפער מתחת לסלעי השאננות. באותם ימים היה השם הנודע לתהילה קוק מזוהה עם "אתחלתא דגאולה" ואזהרות תקיפות נגד כל "מסירת חלקי מולדת לאויב." וחרף כל אלה, הנה מתנוסס "יהי שלום בארצנו" בראש איחולי הרב הראשי לרחובות.

הוא דמה מאוד לדוד-רבא המיתולוגי שלו, הראי"ה (ר' אברהם יצחק הכהן) קוק, ועד היום נותר דמיון זה בקלסתרי הרבנים לשושלת קוק לדורותיה. בעיניים העמוקות נמזגו תוגה ורוך עם אש קנאות בלתי-מתפשרת. הוא הפליא לנאום ולכתוב, דיבר אנגלית, גרמנית, צרפתית וערבית, היטיב לרקוד ולעתים שלח ידו גם בשירה. על כל אלה התווסף קול ערב, ולא אחת היה שליח-ציבור בבית-הכנסת העתיק "אוהל שרה" שבמעלה רחוב בנימין, וגם עולה לשאת כפיים ב"ברכת הכוהנים" אפופת-ההוד. יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ, היה קולו מאמיר מעל קולות הדמויות עטויות הטלית המתנועעות אנה ואנה על הבמה בעוד הקהל מאהיל על פניו, וגם הילד הכופר שהציץ בחיזיון האסור חש מבורך. פעם בתום שחרית לשבת, בעודנו יורדים במדרגות האבן הירושלמית של "אוהל שרה," פנה אל אבי, שבלט בעורו הכהה בין המתפללים האשכנזים, ושאל בגוף שלישי: "מהיכן אדוני?" "אדוני עלה מטהראן עם הג'וינט?" דממה השתררה מסביב ואבא, נפעם מהכבוד הלא-צפוי, ענה בעיניים מושפלות כתלמיד ביישן. כשהעביר הרב את שני בניו מ"תלמוד תורה" החשוך אל החינוך הממלכתי-דתי, מיהר "תחכמוני" לפתוח שתי כיתות "תורניות," לאמור בנים בלבד, לכבוד שני התלמידים החדשים. ידידות מבוישת החלה להירקם ביני לבין אורי יפה-התואר שלמד שתי כיתות מתחתיי.

הכל נקטע באכזריות נוראה בחורף אותה שנה, נר רביעי של חנוכה. הרב, רק בן ארבעים ושתים, בשובו מירושלים עם תפילין שקנה לבנו בר-המצווה, נהרג בתאונת דרכים יחד עם אשתו, חוקרת החסידות יהודית קוק. אתם נספו קרוב משפחה נוסף ושני ילדיהם הקטנים, מנחם-דן ונחמן-נתן.

העיר התאבנה מהלם. רק ארבע שנים קודם לכן מת בדמי ימיו הרב הראשי הקודם אהרון אלימלך בר-שאול, שנודע כהוגה-דעות בולט. אותו בוקר נכנעתי לסקרנות ועברתי ליד הבית ברחוב י.ל. פרץ מול גן המגנים. אנשים כבר התקהלו בחצר. מכונית עצרה ומתוכה יצאו שני חבריי מבית-הספר, כיום הרבנים אוריאל ובן-ציון קוק, עם אביהם. הבטתי שוב בתדהמה במת-החי. טעיתי, זה היה אחיו הצעיר שדמה לו מאוד. האיש הניח ידיו על כתפי אחייניו הדוממים ופנה אתם אל הבית. על הפנים הייתה ארשת שגרמה לי לעצירת נשימה. אש חגיגית – ממש כך – בערה בהן, ונחישות שרק מי שלמד בחינוך הדתי היה יכול לקרוא בה את הרעיון עליו חינך גם אותנו המורה יהודה, כדברי משה אחרי מות שני בני אחיו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. האין הקדוש ברוך-הוא מעמיד דווקא את הצדיקים בניסיונות הקשים ביותר? אין ספק שכך אמר אותו בוקר גם הרב שמחה קוק, שהתמנה במקום אחיו למשרת הרב הראשי של רחובות.

בהגיעי לבר-מצווה קראתי עוד טקסט לפני קהל גדול. אבל אז לא היו המילים שלי, אף לא המנגינה. בית-הכנסת על שם הרי"ף של יוצאי מרוקו, ברחוב הסמוך לביתנו, היה חביב על אבא, שבדרך-כלל העדיף בתי-כנסת אשכנזיים. רק מעטים זוכרים כיום את שליח-הציבור של הרי"ף באותם ימים, ציון בן-שושן ז"ל, חנווני קטן וצנום שמסיבה לא ברורה היה תמיד סר וזעף. הרבה קולות ערֵבים שמעתי בימי חיי בארצות רבות, אבל אין זמר, חי או מת, שהתקרב ליפי ועוצמת קולו של האיש המריר הזה, שמעולם לא יצא שמעו אל מחוץ לכותלי אותו בית תפילה.

אבל בשבת זו באו אל הרי"ף גם המוני אורחים לשמוע את בנו של המורה לוי עולה לתורה, ומן הסתם תמהו למה הוא קורא דווקא בטעמי אשכנז. זו הייתה בעצם ההעדפה שלי. דומני שכל מי ששמע את ניגון הטעמים האשכנזי-ישראלי של ההפטרות, השונה מזה של פרשת השבוע, יסכים שזו מלודיה שובת-לב. ומי שהתנדב ללמד אותי את הקריאה היה מורה שאפשר היה רק לחלום עליו: חברי לכיתה איסר, נכדו של הרב צבי יהודה מלצר, אב"ד רחובות הקודם ומייסד ישיבת הדרום, ונינו של הרא"ז, ר' איסר זלמן מלצר, שעל שמו קרוי הרחוב בו גרו צאצאיו.

רק הצצתי בהפטרה לשבת בה חל יום הולדתי – הושע ב' – וחלחלה אחזה בי. תגידו השתגעתם? מלמלתי בייאוש, זה ממש פורנוגרפיה (ב-פ' רפויה כי הכרתי את המילה רק מהספרים), אני לא קורא את זה בציבור! אתה תקרא ועוד איך, שאג איסר. מי אתה יא כופר שתעיז לקרוא פורנוגרפיה (כנ"ל) לדברי אלוקים חיים? שב פה עכשיו, תקשיב טוב ותקרא אחריי: וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר. וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל חָי.

פסוק אחרי פסוק למדתי, מתאהב במנגינה ומקלל חרש את מחבר המילים. חברי אף עמד על כך שכיאה לספרדי אבטא נכון את האותיות הגרוניות, כמו במילה עֲרֻמָּה. הוי אל רחום וחנון ב-ח' גרונית מאוד, עשה נא בבוא יום העלייה לתורה שאיש לא יבין את דברי הנביא הזה, שבמצוותך לקח אשת זנונים, ואין ספק שקצת נדפק לו מזה המוח.

לתפילת השבת בהרי"ף באו כנהוג כל תלמידי הכיתה. אתם בא גם המחנך יהודה גל עם בנו בנימין. גם מרחק השנים המפייס אינו מקל במציאת מילים הולמות לחיזיון זה של בְּרָא כַּרעֵיה דְאָבוּה (הבן רגל אביו). לאב הייתה גם סמיכה לרבנות לצד תואר במתמטיקה, וידע מפליא בכל שבילי הארץ. בטיולי הכיתה ידע לצטט מול כל הר ונחל פסוק מתאים מהתנ"ך או סוגיה רלוונטית מהגמרא. איש מלומד וחכם היה המורה יהודה, בעיקר חכם להרע. לפלא היה בעיניי איך דווקא תלמידים שנהנה להשפיל עד עפר היו כרוכים אחריו גם כשבגרו. אחד מהם, רווק בודד ועזוב אחרי גיל העמידה, עוד היה בא מירושלים ללמוד אתו דף גמרא בזקנותו. אבל הבן, בֶּני גל, היה משהו שלא מעלמא הדין, פרי-הילולי ישיבות "נתיב מאיר" ו"הר עציון," האיטון והאוקספורד של אצולת הציונות הדתית. עד היום זוכרים רבים את ריקודיו האקסטאטיים בהקפות שמחת-תורה וב"בני עקיבא." עודו תלמיד תיכון וכבר כתב מאמרים על תורה ואמונה בהם התפלמס עם עקיבא ארנסט סימון ונחמה ליבוביץ. כשקיבל צו גיוס כתב לצה"ל וביקש לקבלו מחדש עם תאריך עברי. לשכת הגיוס נענתה לו בצו מיוחד. דבקותו בדת הייתה טוטאלית עד להבעית. בתפילת שחרית, צועק בקולו היפה את "שמע ישראל," היה מאריך ב"אחד" כמו בסיפור האימים על רבי עקיבא, ובהדגשת ה-ד' המכריזה על קידוש השם באחת מארבע מיתות בית-דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק. ובתפילת שמונה-עשרה היו עיניו הגדולות כעיני אביו פעורות כלפי מעלה בערגת התמסרות כה עזה, ארוטית ממש, עד שהייתי מסיר מבטי במבוכה. לעתים דימיתי כי ברגעים אלה הוא פשוט מגיש את צווארו הנערי לשחיטה.

אבל עכשיו הייתי אני הסולן וכולם הקשיבו בדומיה חגיגית. תָו אל תָו, פסוק אחר פסוק, צלחתי את מסכת ניבולי-הפה של הנביא הקדמון, חולצה וטלית דבוקות לעורי מזיעה. והנה מגיע הסיום עם פסוק הפיוס המפורסם, ואני מאמץ קולי בקרשצ'נדו הראוי: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה, וְיָדַעַתְּ אֶת אַ-דו-ֹנָ---י!

ברד כדורי נוגט פיסטוק פרסי לבן עם סוכריות הדבש הכתומות של "עלית" ניתך מלמעלה, לקול צווחת ה"קולולו" הקמאית מעזרת הנשים ששוחררו חרצובותיה בתום ההאזנה. ילדים מצחקקים הסתערו על הבמה בשקיקה לאסוף את הממתקים. שולחן ארוך המתין למזומנים בחדר הכניסה, עמוס סיגרים ממולאים חריפים במיטב חיך המאגרב לצד שמאלץ המטיאס הגליצאי. "שמחה לארצך וששון לעירך" נשא בֶּני גל את קולו בניגון ההוא של קרליבך, "וצמיחת קרן לדוד עבדך" נענה איסר מלצר, "ועריכת נר לבן ישי משיחך" הקיפה השירה את הקהל. המחנך יחיאל שוקרון ז"ל, שלמד בז'נבה אצל פיאז'ה, נשא דרשה: יהי רצון שחתן הבר-מצוה יזכה להיות כשמו אב השלום. אדון בן-שושן חייך ונשק לי ואני החזרתי לו שתיים בביישנות סמוקת-תנוכים. בפעם הראשונה ראיתי גם על פני המורה יהודה משהו שניתן היה לדמיין בו חיבה. מזל טוב, חייכו הוא ובנו ולחצו את ידי. ברוכים תהיו, לאטתי כמנהג, בוהה בכפור התכלת במבטו של האב ואזמרגד המאניה היוקדת בעיני בנו, אשר ככל הזכור לי זו הייתה הפעם האחת לפני אחרונה שראיתיו.

חלפו שנתיים והגיע יום הכיפורים. גם הפעם בחר אבא ללכת אל בית-הכנסת הרי"ף. אל בן-שושן הצטרף מר מלול הדור-הקומה והפליא בנגינת ה"קדיש" המרטיטה שיוחדה ליום זה, חוזרת ונשנית בין התפילות, בעוד הגבאי פדידה הזקן גוער בקהל שלא התאפק מלהצטרף בכל פעם אל הניגון. שעת הצהריים הגיעה. חמיצות הבל-פיות הצמים החלה גוברת על ריחות האפטר-שייב שגם ביום הזה לא יתאפקו טרזנים בנעלי שפיץ להזליף על גופם. רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּמֹשֶׁה נְבִיָא, קרא החזן. בְּדִיל וַיַעֲבוֹר! צעק הקהל כקבוצת אוהדי כדורגל. רַחֲמָנָא, הרים מלול קולו, אִידכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאֵהֲרֹן כַּהֲנָא. בְּדִיל וַיַעֲבוֹר! שאגו הטרזנים להבהיר ליושב במרומים כי אף הם מצטרפים לבקשת הוריהם. רַחֲמָנָא אִידכַּר לָן קַנָּאוּתֵהּ דְּפִינְחָס קֵנָּאָה...

בתפילת המוסף חמקתי מבית-הכנסת אל הפרדסים במזרח העיר, שם אמצא כמה תפוזים להשיב את נפשי הכופרת ושדות לשוטט בהם עד תפילת נעילה. השמש נטתה לערוב והנה קולות מנוע נשמעים וגוברים מהכביש הסמוך. זה היה לא הגיוני לחלוטין. ניקיתי את פי משיירי הפרי. אחר כך נשמע גם משהו כמו מנוע משאית. כשהרחקתי בעבי הפרדסים אל קרבת כביש רחובות-רמלה ראיתי גם ג'יפים צבאיים ואז, בל-ייאמן, גם טנק. "מנהרת הזמן" החלה להיות מוקרנת בישראל בקיץ אותה שנה, אבל דאג פיליפס לא היה עכשיו לידי להרגיעני, כפי שהיה מרגיע את טוני הרגשן, ולנקוב בשם הפרק החדש הזה בדברי הימים. החזרתי את הכיפה אל ראשי ושבתי אל השכונה. מכוניות כבר שעטו ברחוב ובאחת מהן היה שכן מקפל בחיפזון את טליתו. בערב כבר נשמעו האזעקות. וכשהופיע על המרקע האיש הכל-יכול בעל העין האחת, שהייתה הפעם מושפלת, מתקשה לבלוע את רוקו ומדבר בשפל-קול כאילו אל עצמו, ידע אפילו הנער המתבודד כי דבר בעולמו לא ישוב להיות כפי שהיה.

וביום השלישי למלחמה נהרג בנימין גל בנו של המורה יהודה. עדיין למד בישיבת הסדר וכבר התנדב להיות שליח-ציבור לתפילת כיפור במוצב "מילאנו" מול התעלה, משם נסוגו אל בית נטוש באל-קנטרה בו השיגום כדורי האויב. ההלוויה נערכה זמן רב לאחר השבעה, כשמצרים החזירה את גופות החללים. סוף-סוף זכה מקדש-השם האקסטאטי להיות קורבן עולָה, חטָאת ושלָמִים כאחד. האב, פני גרניט כתמיד, לא הוציא הגה מפיו מלבד ה"קדיש" על הקבר. אבל הרב הראשי החדש של רחובות שבא לספוד בחצר ההורים הוקיע במילים קשות את הרואים בארץ ישראל בגד שאפשר לקרוע ולתת ממנו לאחרים. הוא ציטט ממכתב ברכה שכתב לו ההרוג לראש השנה תשל"ד, ממש לפני מותו. הקנאי בן השמונה-עשרה, פונה בגוף שלישי אל בן שושלת אהרון העתיקה, איחל לו "שיזכה במהרה להקריב בבית המקדש חֶלֵב ודם." "חֶלֵב ודם," נענה עתה הכהן בקול שהעביר צמרמורת בכל הנוכחים, "מקריבים אנו היום." המורה יהודה נותר עומד דומם. "כשעלה אליהו השמימה צעק אלישע: אָבִי, אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו! והיום אנחנו אומרים: בֶּנִי, בֶּנִי, רכב ישראל ופרשיו!" הצביע הרב שמחה קוק על הארון העטוף בדגל הלאום ופרץ בבכי.

צעיר מאוד היה אבא כשמת עליו באיראן אביו, מוֹלָא שַׁלַמוּ (שלמה) מֵדָדאוֹלְלָה, בן מולא עזרא בן מולא יעקב בן מולא יצחק... שושלת המולות ועושי-הנפלאות הידועה לי מגיעה שבע דורות אחורנית. איני יודע אם קיבל סמיכה לרבנות כמו יריבו המר בקהילת יהודי קרמאן, מולא משה, או שהיה גם הוא מין אוטודידקט. כשהייתה באה אישה עם עוף שחוט שנמצאה מחט בקיבתו לפני מולא משה, היה זה פוסל בצער את העוף, אבל מולא שלמה היה אומר: זרקי את הקורקבן ואכלי את העוף. כשגברו הסכסוכים בין המולות הלכו אנשי העיירה והשיאו את דבורה בת מולא משה לראובן בנו של מולא שלמה. השלימו שני הבתים וגם בית חדש קם לתפארת, כי אהב מאוד דודי ראובן את אשתו – היחיד בבני אמדדי שראה אושר בנישואיו. מולא שלמה העריץ את הרמב"ם, שתמונתו ותמונת משה מונטיפיורי היו תלויות בחדרו, ואולי בהשפעתו אהב לשוחח על ענייני אמונה עם מוסלמים ונוצרים, ולפי עדות שניים מדודיי אפילו ערך את חתונותיהם. את הצורה היהודית של שם משפחה זה, אַמדָדי (אלוהים עזרי), עברת אבי לימים לאליצור.

ילדה יפהפייה הייתה בקרמאן, מוֹלוּק-רחל, בת לא-אהובה לשרה בת גוֹלוֹק הנרגנת. אויבת-בנפש הייתה שרה-גוֹל למולא שלמה. הוא היה זה שהשיא את בעלה על פניה לאשה שנייה, אחרי שמולא משה סירב לתת יד למעשה הבזוי. כששמעה על המעשה הלכה אל בית-הכנסת של מולא שלמה ושברה באגרופיה את חלונותיו. אֵי חוֹדָא אֵ בּוֹזוֹרְג (הו אלוהים גדול), קראה בבכי, נושאת השמימה את ידיה זבות הדם, אתה הדן דין אישה נזרקת עם ילדיה לרחוב, אל תסור מראש האיש הזה! יהיה לבו מורתח תמיד! בן היה למולא, בנימין, נער יפה וטוב-מזג, מלומד ומנגן בכינור. הוא יצא לפייסה. אל תכעסי שרה-גול, אנחנו כמו מוֹרדֵשֵׁר (מטהרי מתים) שבעבור כסף יטהרו כל מת. מוֹרדֵשֵׁר ירחצו אותך, השיבה לו. בתוך שנה מת והוא כבן עשרים.

אז חמד לו קופידון לצון ושילח את חציו בין מוֹלוּק בהירת-העור לבין הצעיר בבני הרב, לוי. שידוך זה בין ילדי מונטגיו וקפולט לא הסתיים בהתאבדותו של זוג האוהבים אבל קיים את קללת מרקוצ'יו "מארה על שני בתיכם" במלואה. איש טוב היה סבי, שמת בהיותי בן ששה חודשים, ואהב מאוד את כלתו. אשתו, ביבי (סבתא) טָהֵר, הייתה אומרת לה: מאז באת אל ביתנו חדל לשכב עמי. אבל ככל בני משפחתו היה מהיר-חֵמה. הוא היה צועק על בנו כשלא נהג יפה באשתו, כשסירב להחזיק בתינוקת שנולדה לו, כשיצא עם חבריו לטייל ביום בו מתה, וכשרצה שהאם השבורה תעשה הפלה כשנודע לו כי הרתה שנית. כך באתי לעולם. מהמעט שידעתי על המריבות הללו בין המולא לבין בן-זקוניו, נקל היה להבין אילו צלקות זרע האובדן ההוא בנפש הבן, שרק המאירו עם השנים.

היינו יחד בחצר כשבישר הרדיו על התאונה בה נספתה משפחת הרב קוק. ראיתי אותו מכה פתאום בשתי ידיו על רגליו מעוצמת הזעזוע. כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ (ירמיהו ל"א 18). ורק כיום, בכתבי סיפור זה, עולה על דעתי כי מות הרב הגדול שגם שמו היה שלמה קשור לעובדה שכמה חודשים מאוחר יותר התמוטט אבי כליל, נכנע למחשבות רדיפה ולדיכאון. לאטו התאושש כעבור כמה שנים, אבל יחסו אל אימא התדרדר עד שהביא אותם אל בית הדין הרבני. שם היה הרב שמחה קוק, שהתמנה תחת אחיו, מפשר בינם, מפייס, נוזף ומורה. כילד זנוח נעשה אבא כרוך אחרי הדיין, שככל הנראה גם השיב לו אהבה.

הנערה מ"תחכמוני" שאהבתי נישאה ועברה לגור בגולן. גם אני גדלתי והייתי לאיש, ככל שהסכימו התימנים ברחוב מרגולין לומר כך על בנה הבכור של רחל אל-פרסייה, החי שנים רבות לבדו לא הרחק מהוריו ("מַנחוּס" כדברי מרת גומאדה לחמותה שַמעה בת יוסף), כרוך אחרי אחייניו הפעוטים, אך בלתי-מזיק בעליל, ופה ושם גם מופיע בטלוויזיה או בעיתון ועל כן שפר גורלו משני השוטים הידועים של הרחוב. הילד נעשה מלומד, אפילו דוקטור, אך גם עורו כהה ואף מדיף ניחוח חילבה בשבתות, וכבר למד לקבל באהבה את עקיצות הזקנים במכולת של זרוק, הטריפוליטאי המשכיל שדיבר כמה שפות.

חלפו השנים ואבי, סגור ומתבודד בחדרו, נפטר פתאום בשנתו בשבת שחל בראש חודש. הוא צדיק שנמחלו לו כל עוונותיו, אמרו שני השכנים התימנים שנכנסו להוריד את הגופה מהמיטה אל הרצפה. לווייתו הייתה אחר חצות. תהלוכה רגלית ארוכה יצאה בלילה מרחוב מרגולין אל בית העלמין של רחובות השוכן ליד הרחוב. ליד הקבר ביקשו אחיי שאספוד לו. אבל שליח ה"חברה קדישא" הורה לי להמתין והכריז כי כבוד הרב הראשי לרחובות הרב שמחה קוק יישא דברים. ואכן מחשכת הלילה הגיחה מצד מזרח הדמות הנישאה וקרבה אל המיקרופון שתחת אלומת הזרקור. רחש תדהמה עבר בקהל. הרב עקף ברגל את בית העלמין דרך הפרדסים כדי להגיע קרוב ככל המותר לכהן האסור בקרבה אל המתים, ונשא דברים לזכר האיש שכל כך אהב לשמוע אותו. עכשיו נקרא הבן לדבר. בקול חנוק השוויתי את אבא לר' אליעזר בן הורקנוס, ולא ארחיב, ובזווית עיני ראיתי כי הרב נשאר להקשיב.

ואימא, שכבר בגיל תשע-עשרה שכלה תינוקת, מעולם לא סלחה לקדוש ברוך-הוא על שרק ארבעה ילדים הצליחה להביא מאז בין כל ההפלות שעברה. נולדתי לה והיא עוד שבורה מצער על מות התינוקת היפה בת השנה. אל תניקי אותו, יעצו לה השכנות בקרמאן, כי החלב שלך עדיין חמוץ מצער. תני לו חלב מנשים אחרות עד שיפוג צערך. היא חיזרה על פתחי השכנים. לימים הכחישה, אבל לי סיפרה כי אחת מן הארבע שנעתרו להניקני הייתה מוסלמית. עלינו ארצה בהיותי כבן שנתיים. מספרי תעודות הזהות שלי ושלה עוקבים ובשתיהן נרשם אותו תאריך לידה בהפרש של עשרים שנה. כבן בכור שני נעשיתי האחראי על בריאותה. עודי נער והיא חזרה דומעת מרופא השיניים. הגשר שהרכיב לה היה בבירור לא מתאים. הלכתי אתה אליו וביקשתי ממנו להרכיב לה גשר חדש. "זה גם לא אסתטי," הרהבתי עוז לדבר, "וגם לא פונקציונלי." האיש פלט גידוף-עריות ברוסית וקבע לה תור חדש. "ילדי אהיה כפרתו," אמרה אמא לדודתי, "דיבר אל המנוול בשפת הדוקטורים עד שפניו השחירו ועכשיו יש לי שיניים חדשות." גם בעשור חייה האחרון, שהיה גם היפה בחייה, הייתי מסיע אותה למרפאות ברחבי הארץ. נהג שימשתי לה גם אל חנויות האופנה של סוחרי הבגדים ברחוב יפו, שביניהם היה מודיע כרסתן עובר מדי פעם ולוחש בפרסית על בדיקת מס-הכנסה ממשמשת ובאה, ומשם חזרה אל חנות הבגדים ברחוב מרגולין. ופעם הסעתי אותה עד ג'בל הרון בירדן, להתפלל על קבר אהרון הכהן. העלייה להר לא צלחה ואימא התפללה לכיוון הקבר מגבעה סמוכה. היא לא ויתרה ונסעה לשם פעמיים נוספות בחברת מתפללי בית-הכנסת על שם יצחק רבין עד שזכתה להגיע אל הציון ולהתפלל שם למציאת זיווג לבנה. את ההלצות שמספרים בני אותה חבורה אקדמאית על הנסיעה ההיא אני שומע עד היום. גם הנכדים שנולדו לה בשפע משלושת אחיי לא סיפקו אותה. הבית שקק חיים משתי משפחות יתומות מאב, פרסית ואשכנזית, שהתאחדו תחת כנפיה עם שפע חיות ועופות, ופועלים זרים וערבים שהיו סועדים אתנו על אותו שולחן.

עד לאותו לפנות-בוקר בו נקראתי אל חדר המיון ב"קפלן." דמם מוחי קטלני הפיל אותה והיא בת שבעים ושלוש. אחות מיהרה לכסות אותה ופקדה עליי להתרחק אבל דממה למראה פניי. מכונת ההנשמה בישרה במונוטוניות חסרת-לב את הקץ המתקרב. נשקתי ללחי החמה. "מָמָא, מָמָא, מוׄ בּוׄצ'וׄת אַבשָלֵמוׄ הׅין," מלמלתי בקרמאנית הולכת ונכחדת מרגע לרגע. האחות קפאה במקומה. אמא, הוספתי בלב, לקחתי אותך אל כל המרפאות, פנימית ואורתופדית ועור ושיניים ומה לא, שמרתי עלייך מפרופסורים נוכלים וזכית במיטב הרפואה הישראלית. עכשיו כשכבר אינך פטור אני מלהיות לידך במותך.

מישהו עמד מאחוריי. בן זקוניה, חובש ואיש הביטחון של רשת בתי-החולים "אסותא," התגורר אתה באותם ימים עם משפחתו. הוא הביט במוניטור במבט אטום. ידענו כי אפסה תקווה. ואז – זר לא יבין זאת – יצאנו לטיול בשדה הפתוח של גבעת ברנר מול חדר המיון. איני זוכר מילה ממה שאמרנו זה לזה, רק את השיחים שהחלו לפרוח מחדש אחרי שריפה שהייתה בשדה ואת קן הנמלים הענק עליו רכנו הבכור והצעיר, כמו היו משוטטים שוב יחד בפרדסי רחובות.

בשעותיה האחרונות צלצלו מבית-החולים לשאול אם נסכים לתרום את אבריה להשתלה. זמן לא רב קודם פרסמתי במעריב מאמר בשם "אוהבי הרימות" על חרפת השתלת האיברים בישראל. מקרה אחר מקרה התפרסמו בעיתונים על ישראלים שנפטרו בהמתנה להשתלה בעוד רב ערל-לב אוסר על משפחת הנפטר לתרום את אבריו. עכשיו הייתי אני במצב זה. ידעתי היטב מה הייתה אומרת אימא אילו נשאלה, אבל דרושה הייתה הסכמת כל בניה. אני ובן-הזקונים הסכמנו, אבל שלמה ובנימין שומרי המצוות התנגדו. בניסיון לשכנעם פניתי אל הרב קוק וביקשתי את תמיכתו. הוא הביע אהדה לבקשתי אבל סירב לצאת נגד הקביעה ההלכתית הישנה שרק הפסקת פעימות הלב נחשבת למוות. לא זכתה אמא לתת חיים במותה כפי שפיזרה לכל עבר בחייה. אבל לא נטרתי לרב. התרגשנו לראותו בא לשבעה לשאת דברים לזכרה.

על קברה חרותות מילותיה של זו שהתגוררה לפנים ברחובות לא הרחק ממנה, ושמה כשמה:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם
הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן
רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן
רָחֵל אֵם הָאֵם.

פתחת בפניי מחדש עולם שחשבתי שאני כבר מכיר ושהוא יכול רק לשעמם אותי, אמר החבר הסופר מדגניה. אני מת על הקול הטוב שלו. הוא צעיר ממני בכעשור אבל בשנים האחרונות נעשה לי כמעין מטפל. ויימח שמו איך שהוא יודע לכתוב, וגם לקטול. אילו חלילה היה נעשה מבקר, היינו כבר כולנו פגרים מתים עד הצהריים, כי במאמריו הראשונים כבר הספיק לשחוט כמה סופרים, כולל עמוס עוז האהוב שהלווייתו נערכה במקרה ביום בו דיברנו. אז אני מקשיב לו ביראת-כבוד. איך כולם בסוף נופלים שדודים אצלך, הוא מגחך. מפליא כל הסקנדל התיאולוגי הזה אצל המאמינים. גם ב"השיבה הביתה" כתבתי שראשון נהרג הרב. הם יעדיפו את שלטון השטן על פני עולם ללא אלוהים. אֶרֶץ נִתְּנָה בְיַד רָשָׁע (איוב ט' 24).

זיכרון נוסף עלה בי. סיפרתי לו על הרב בלומברג, יו"ר ה"חברה קדישא" ברחובות שהיה המנחה של אותו ערב ב"בית האיכר." הוא פתח את האירוע בציטוט חז"ל (סנהדרין מ"ה 1) שהנדון למוות צריך להיות מושלך אל מותו מגובה של שלוש קומות, בנימוק המלבב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ – ברוֹר לו מיתה יפה" (סנהדרין מ"ה 1). אני זוכר איך מכיסאי בקהל ליד אימא, לפני שיקראו לי אל הבמה, חשתי את מעיי מתהפכים. ראית פעם מוות אסתטי שכזה?

אתה רואה, אמר החבר, אל תהיה עדין. הם כבר מתו אז אל תרחם עליהם. כשאתה כותב תכתוב כאילו אתה לא רואה אף אחד ממטר. תציף עם כל מה שיוצא לך. בטוח שהחשיבה שלך על היהדות התקדמה מאז "לפני ולפנים" אז תוסיף לסיפור גם פרקי הגות, מה אכפת לך מה יגידו הסופרים. יש שם עומקים שאפילו אתה עוד לא מכיר. וגם החיים שלך זה לא כל הסיפור. סע יותר רחוק במנהרת הזמן.

כולה רציתי לכתוב משהו קטן עד ז' באדר.

אדר-ב', אמר הסופר. זו שנה מעוברת, אל תתעצל.

לידה ומוות נכרכו יחד עוד מעיבורו ברחם ובין קני הגומא. עולל שמתנכלים להמיתו יגדל בבית מבקש נפשו. על-פני הנהר בו אמור היה להיות מוטבע, שט תינוק היישר אל ארמונו של רוצח תינוקות, שם ייעשה לאיש וממנו יצא להושיע את עמו. אגדות רבות בעולם הציגו וריאציות על פתיחה עוצרת-נשימה זו. המלך לאיוס יצווה להרוג את אדיפוס הפעוט לבל יגשים את האסון שניבאו החוזים, והורדוס ישלח את חייליו להמית כל תינוק כדי למנוע את לידת ישוע. אבל כדי להבין מיהו האב שיופיע בהמשך הסאגה הזאת יש ללכת אל אחת מעבודותיו השרלטניות ביותר של פרויד – וגם מהגאוניות שבהן – על טירוף הנרדפוּת.

חולי זה, בשיאה של קריירה מטאורית, פקד את נשיא בית-המשפט העליון של חבל סאכסוניה. פרויד לא פגש מעולם את ד"ר דניאל פאול שרבר, ורק קרא את הספר שכתב המשפטן הצעיר מבית-החולים לחולי-נפש. דעו כי לא משוגע אני, בישר כבוד השופט לעולם, אלא שליח האל העומד להפוך לאישה, ממנה יוליד האל אנושות חדשה. פרסאוס הווינאי, צולל עוד ועוד במחשכי הלא-מודע, קם עתה להציב את מגן-הראי שלו בפני הגורגונה העתיקה הקרויה פראנויה. הוא הבחין כי האל ההפכפך שרדף את שרבר בהזיותיו ההיפוכונדריות – פעם מצמק וצורב את אבריו ופעם שב ומצמיח אותם, ומתעניין יותר בפגרים מאשר באנשים חיים – דומה לד"ר מוריץ שרבר האב, רופא שפיתח שיטות "חינוכיות" להתעללות בתינוקות וילדים, ובדיעבד אחד ממבשרי הנאציזם. נידרלאנד, פסיכיאטר אמריקני שלמד את כתבי האב, הראה כי הזיות הרס הגוף שפקדו את הבן השופט באמצע חייו דומות עד חזרה מילולית ממש ל"טיפולים" שעבר כפעוט בידיו אביו. הן רבים האבות המתגדלים במותם יותר מאשר בחייהם, ואבות רודפניים על אחת כמה וכמה.

מי היה אבי משה ומי אלוהיו? 

וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים. וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהֹוָה אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

מיד אחרי מות האב-המאמץ הרוצח, הרחק במולדת, הגיח אב יקומי מלהבות הסנה במדבר. הדמיון בין השניים ברור. זעמו של האל על הנביא ניתך כבר במפגש הראשון הזה. הוא גוער בו, מניס אותו מפני המטה שהפך לנחש, וכ"מופת" נוסף מכה את ידו בצרעת בטרם יואיל ברוב חסדו לרפאה. בפגישה השנייה ירצה, ככה פתאום ובלי הסבר, להרוג אותו, ממש כמו המלך שביקש בפרק הקודם את נפשו. "כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי" תאמר אשתו המדיינית, פתיחה נבואית לארבעים שנות טרור אלוהי ומהלומות שיונחתו עליו ועל ובני משפחתו. באותה פתאומיות חסרת-פשר הומתו שני בני אחיו: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה. כי כמידת הקרבה אל האל, כן מידת רצחנותו: 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. וגם האחות לא תינקה: וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה... אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ... וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ. הֲלֹא תִכָּלֵם! 

גם בשערי הארץ המובטחת יישמע קולו: וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה. וכי לא אמר לו כבר במדבר וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה? המלך הצורר מת במצרים, בנו טבע בים סוף, אבל בלב האסופי שגדל בחצרם הלך האב ההפכפך והתעצם, עד מפתן הארץ אליה הוביל, ושם, במחבוא כמו בלידתו, נטל את חייו. בנשיקה.

"אבל לא תמיד," כתב יהודה ליבס, "האל מסתפק במיתת נשיקה,"

לעתים הוא מתאווה שמיתת הצדיק תהיה דווקא בייסורים, שהרי בכך יש ביטוי שלם יותר של מסירות ואהבה, ואולי היא גם מתאימה יותר לטבע המיניות האלוהית. [...] בכוונות האר"י ובספר הזוהר נשמת הצדיק שיוצא בדרך זו אל אלוהיה מקיימת משימה חשובה בחיי המין של האלוהות: הנשמה היא "מים נוקבין," הזרע שמעלה הנקבה לעומת זרעו של הזכר, ושמאפשר את הזיווג בין הקב"ה לבין השכינה. תיאור פיזיולוגי זה מתאים דווקא לדרך המחשבה הקבלית של ימי הביניים, אבל גם בדברי חז"ל אנו מוצאים הד עז לתפקיד שממלא מות הצדיק בחיים הארוטיים של האל, כוונתי לדברי הספד שנישא אחרי מותו של אחד החכמים: "קצף על עולמו וחמס ממנו נפשות ושמח עליהם ככלה חדשה, רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק" (מועד קטן כ"ה 2). וכמדומני שראיתי גם שהיו שפירשו את עצם המושג "קידוש השם" מלשון קידושי אישה ("אהבת האל וקנאתו" ע' 35-6)."

עַל כֵּן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ, אומר שיר השירים, ולפסוק יפהפה זה נתנו חז"ל (שיר השירים רבה א' 22) פירוש מבעית: על כן עַל מוֹת אהבוך. זו כותרת ספרו של שמחה גולדין מאוניברסיטת תל-אביב על מעשי "קידוש השם" בפרעות תתנ"ו. זה, בפשטות, שיר הלל להתאבדויות ההמוניות של יהודי אשכנז, כולל שחיטת ילדים בידי אימהותיהם, כדי להימנע מהמרת-הדת שרצו הנוצרים לכפות עליהם. כדי להימנע מהסתירה בין קידוש השם ל"לא תרצח," היה רב שהציע ליהודי לשרוף את ביתו על יושביו. לא זו בלבד שגולדין מכנה מעשים אלה "דרך מפוארת," הוא גם מסביר את ההבדל בין "מקדש השם" היהודי לבין המרטיר והשאהיד:

כאמור, מקדש השם היהודי הושפע מהעולם הנוצרי שתקף אותו, אך היה שונה באופן מהותי מן המרטירים הנוצרים. התופעה היהודית של קידוש השם לא הייתה כרוכה בהתקפה, ברצון לכיבוש, אלא הייתה ביטוי קיצוני ומוחלט של אמונה. היהודי נקט צעד קיצוני של המתה עצמית ושל הריגת המשפחה כפעולה אחרונה של הגנה על אמונתו. כך בהתנהגותו, כך בתיאולוגיה שלו ("עלמות אהבוך – על מות אהבוך" ע' 347).

הנוצרי הברוטאלי מתאבד על מזבח אמונתו לשם "התקפה" ומתוך "רצון לכיבוש," ואילו ליהודי העדין די ב"הריגת המשפחה."

הרבה לפני שהסנאטור האמריקאי הגיע אל פרויקט מנהרת הזמן לברר על מה מתבזבז כספו של משלם המסים, תיאר המדרש מסע בזמן של משה אל העתיד, בית מדרשו של רבי עקיבא. התיאור נשמע מבודח כאשר משה אינו מבין את הנאמר ואז שומע שזו התורה שהוא עצמו נתן. אבל החיוך מתחלף בבעתה כשהנביא מבקש מאלוהים לדעת מה סופו של רבי עקיבא, ורואה אותו נקרע לגזרים בידי הרומאים. "אמר לפניו: ריבונו של עולם, זו תורה וזו שכרה? אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפניי" (בבלי מנחות כ"ט 2).

גם הרב מאיר כהנא, שהיה חותם בשם "כהן ונביא," תיאר את האלוהות כיונקת את כוח חיותה מהמוות. כך כשמשה מניא את יהוה מלהרוג את עם ישראל ומשדלו לפגוע תחתיו באויביו:

רק בנקמה, כביכול מתרונן ומתעורר – ולמעשה מחייה – הקב"ה את עצמו. כך, במעשה המרגלים, כאשר אמר הקב"ה [במדבר י"ד 11-12]: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי... אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ, טען משה בפניו [15-16]: וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם! ואמרו על זה חז"ל [ברכות ל"ב 1]: "מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה..." אמר משה לפני הקב"ה: "רבש"ע [ריבונו של עולם], עכשיו יאמרו אומות העולם: תשש כוחו כנקבה ואינו יכול להציל." והקב"ה הודה לו ואמר [במדבר שם]: "וְאוּלָם חַי אָנִי," ואומרים על כך חז"ל [ברכות שם]: מלמד שאמר לו הקב"ה למשה: "משה, החייתני בדבריך." אילו לא אמרום חז"ל לא היינו מעיזים לומר דברים אלו, אך אמת ואמונה הם. חילול השם, נצחונם של הגויים ותבוסתם של היהודים, נצחונם של הרשעים ומפלתם של הצדיקים, מוציאים כביכול את הקב"ה מן העולם – כי כאשר גבורתו איננה, היכן הוא? וכך שאל גדעון את המלאך [שופטים ו' 13]: בִּי אֲדֹנִי, וְיֵשׁ יְהוָה עִמָּנוּ? וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ... ובזה שמנע משה את השמדת עם ישראל שתתפרש בעיני הגויים כחולשה של ה' וכהוכחה לאי-קיומו, הוא אכן "החיה" את הקב"ה ("אור הרעיון" י"ב: נקמה).

כמו האלוהים של שרבר השואב אליו את עצבי המתים, גם הקדוש ברוך-הוא יהיה חי, וזכר, ולא חלילה מת, או חס-ושלום נקבה, ככל שיפלו פגרים הן מאויביו והן ממאמיניו.

והקדוש ברוך-הוא אכן הלך ונעשה יותר ויותר חי ושופע זכריות עם כל קדיש יתום וקדיש שַכוּל בקרב הציונות המשיחית. בנו של הראי"ה, הרב צבי יהודה הכהן קוק, נעשה ראש ישיבת "מרכז הרב" ותחת הנהגתו קם "גוש אמונים." כתבי הראי"ה, שפורסמו בהשגחת הבן, צונזרו מהרבה התייחסויות נועזות לחילוניות, לתורת דרווין, לצמחונות ולכפירה, והבליטו את הלאומנות, המיזוגניה ושנאת-הזר. בזמן פינוי התנחלות אלון מורה פתח הרצי"ה את מעילו מול החיילים וקרא להם לירות בו. אחד מתלמידיו, יואל לרנר, היה הרב של בנימין גל. לימים, "מחתרת גל" הרצחנית שהקים נקראה על שמו של השאהיד מ"תחכמוני." אחריה קמה עוד מחתרת וביצעה מעשי רצח וטרור עד שנחשפה וחבריה ריצו עונשים קצרים. מאיר כהנא נרצח בידי פלסטיני בארה"ב. בנו בנימין-זאב נרצח בפיגוע עם אשתו, וחמשת ילדיהם נפצעו. מנגד החל עם חדש להתעצב ביהודה, שומרון ועזה, ולהילחם על עצמאותו.

רחובות רובצת בשלווה במרכז הארץ ורק מעט מן ההרג הגיע אליה, אבל את הציבור הממלכתי-דתי ששלח את מיטב ילדיו להתנחלויות פקדו האסונות מאז ועוד היום. שני בתי עץ פשוטים ויפים זכורים לי משיכון הסגל במכון וייצמן, בתיהם של פרופ' שלום הירשפלד ז"ל וחברו פרופ' אביעזרי הלוי פרנקל יבדל"א, ממקימי פרויקט השו"ת הממוחשב וחתן פרס ישראל למתמטיקה. ידידי-נפש היו לי בניהם שלמדו אתי ב"תחכמוני" והזמינוני לאינספור ארוחות שבת אצלם. במרץ 2008 חדר מחבל אל ישיבת "מרכז הרב" ורצח שמונה תלמידי ישיבה, בהם יהונדב נכדו של הירשפלד. ביוני 2014 נחטפו ונרצחו שלושה נערים ליד גוש עציון ובהם נפתלי נכדו של פרנקל. בהלוויה ספד פרופ' פרנקל לנכדו והכריז כי טעה כשהאמין במסירת שטחים תמורת שלום. ואז נדהמו הנוכחים לשמוע קול נוסף. רחל שפרכר-פרנקל, אמו של הנער, שכמה ימים קודם לכן הרטיטה לבבות מיליארדים בעולם בנאומה בעצרת האו"ם בג'נבה למען בנה, הצטרפה בקול רם אל בעלה: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא."

אותה שנה נפל בנו של פרופ' שמחה גולדין, סגן הדר, בקרב רפיח, וגופתו נותרה בידי האויב. הודעתו הפומבית של האב, לצד האם ואחיו התאום של החלל, הייתה מאופקת ואצילית ולא הזכירה במילה את "קידוש השם" עליו חיבר את מחקרו. עד היום טרם הוחזרה הגופה והמשפחה לוחצת על הממשלה לעצור כל סיוע לעזה מוכת הרעב עד שתוחזר גופת הבן.

"השם יקום דמו" אומרים על הרוג איבה, אבל את דם הרוגיו אלה קמו שלוחיו לנקום, ומלאך המוות ידיו מלאו עבודה מאז הטבח של ד"ר ארור גולדשטיין בקבר יצחק וסנגורו הרב גינצבורג עפרא לפומיה. הנקמה על רצח שלושת הנערים באה בשריפתו למוות של מוחמד אבו חְ'דֵיר בן ה-16. לא חלפה שנה ובכפר דומא הוצת בית ובו נשרף פעוט בן שנה וחצי, עלי סעד דַוָואבְּשֶה. מעולם לא הייתה חתונה של קצין אס-אס בה מוצגת תמונה של ילד יהודי במשרפות אושוויץ לעיני הזוג הטרי, אבל עינינו ראו חתונה בירושלים ובה מוצגים פני תינוק שכל מי שנותר בו ולו זכר של צלם אנוש יחוש ברצון היחיד היכול לעלות למראיה: לנשק אותו. זו תמונתו של עלי הקטן שהונפה בידי הרוקדים וסכין ננעצת בה שוב ושוב. חֲתַן דָּמִים עובר על כלתו ורואה אותה מתבוססת בדמה ואומר לה בְּדָמַיִךְ חֲיִי.

מסמר אחר מסמר, התנחלות אחר התנחלות, נצלב העם בישראל כבר למעלה מיובל, לא על צלב עץ אלא על גופו של הצלוב הפלסטיני. בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ. ושמיה רבא מתגדל ומתקדש משני הצדדים.

Madness! Madness! ממלמל הרופא בזעם אין-אונים למראה הטבח ברגעי הסיום של "גשר על נהר קוואי." זה לעתים סופו הבלתי-נמנע של אגו נטול-מעצורים, אפילו אם הוא גדוש כוונות נאצלות כמו של קולונל בריטי. בתורה מופיעה אמירה מהממת בעוצמתה אחרי מות נדב ואביהוא. לא רבים מכירים את מה שאירע בהמשך אותה פרשה: משה, אחרי שהורה לפנות בכותנותיהן את שתי הגופות המפוחמות, מתפרץ פתאום בזעם על בני המשפחה השכולה – משפחתו – על ש...לא אכלו צלי: