פִּתְאוֹם הִכָּה בִּי הַכְּאֵב
– וְלֹא יָכֹלְתִּי עוֹד לִישֹׁן –
פִּלַּח אֶת לִבִּי לִשְׁנֵי 
הוֹרַי, 
אָחוֹת,
וּבַיִת –
לְכָל מַה שֶׁנּוֹתָר לִי
רַק בַּחֲלוֹמוֹת

מַזִּיעָה 
נֻכַּרְתִּי 
מֵעַצְמִי וּמִבְּשָׂרִי
בְּתוֹךְ חֲלֹם שֶׁאֲנִי עָצְמִי חָלַמְתִּי
כְּמוֹ אָמְרוּ: לְעוֹלָם לֹא בֶּאֱמֶת תִּהְיִי שַׁיֶּכֶת
לָנוּ, אוֹ 
אֲפִלּוּ רַק לַזִּכְרוֹנוֹת.

כָּל חָתַךְ צוֹרֵב נֶחְקָק בָּאֶבֶן
וְלֹא יֵצֵא מִמְּנָה לַחָפְשִׁי לְעוֹלָמִים
וְאֵין לְאָן לִבְרֹחַ; 
כְּמוֹ חָרַק קַדְמוֹן
לָכוּד בְּתוֹךְ עִנְבָּר
מִילְיוֹן שָׁנִים לְלֹא מָנוֹחַ.
כְּמוֹ נְשָׁמָה תּוֹעָה