דווקא המלחמה עצמה מאוד הרגיעה אותי. ישנתי מעולה חוץ מהאזעקות.

הידיעה הברורה שמחר לא צריך לקום לפנות בוקר (חמש) ולצאת להתמודד עם העולם שבחוץ השרתה עלי שנת ישרים. בד"כ אני מתעורר אחוז אימה מתישהו בין שתיים לשלוש לפנות בוקר כשכל הדברים הממש לא חשובים שמחכים לי מלחיצים אותי בלי הצדקה. לחזור לישון זו מין תחרות סמויה עם עצמי שהשינה לא תמיד מנצחת בה. מה האלטרנטיבה? להוריד עוד כמה טיפות לפני השינה ולעבור ממצב חצי זומבי לשלושת רבעי, שזה כבר הרבה פחות נעים כמצב צבירה קבוע.

במלחמה הכל ברור. אתה מוריד את הראש, נשמע להנחיות פקע"ר ומתחבא בבית. סה"כ לא רע עבורי. אם נשים רגע בצד את ההרוגים וההרס אז מלחמה עם חשמל, מים זורמים, משלוחים מהסופר עד הבית ואינטרנט זה לא כזה נורא. המקסימום שביליתי בממ"ד זה איזה 45 דקות, וגם ככה כולם מטושטשים אז כל אחד במסכו עד שמשחררים אותנו. סוג של קורונה עם טילים. בחוץ הכל ירוק ודומם ואף אחד לא מתקרב לביתי מבצרי כי כולם ספונים בביתם מבצרם.

ברור שגם איפשהו בצד הרגשתי גאוות יחידה עצומה עבור כל הניסים והנפלאות שחוללו חיל האויר ואנשיו האמיצים והמיומנים שפעם במאה הקודמת עוד נמניתי עליהם.

הדרג המדיני הנוכחי שלנו אולי מורכב מנמוכי מצח פנאטים ועילגים, מלחכי פינכתו של המחריב הלאומי המושחת , אבל הדרג הצבאי הוא עדיין על טוהרת המקצוענים למודי הניסיון והנועזים, הידועים גם כסרבנים מקפלן.

ובבת אחת גם זה נגמר.

בשקט בשקט אני מודה שהתרגלתי כבר. אפילו לעבודה מהבית שזה בד"כ מציק ממש ולא ארגונומי בכלל. הצלחתי אפילו להכניס את האכילה הרגשית לפרופורציות. ממש בתחילת המערכה למדתי איך מכינים מיונז ביתי, שזה פטיש ילדות מבית סבתא, אבל מעולם לא לחצתי על ההדק של המיקסר. מן הסתם אם הייתי מכין אותו גם הייתי אוכל אותו, ובדיעבד גם אוכל אותה.

וזהו. נגמר. עוד פעם לקום בבוקר ולצאת אל העולם. לתקשר עם אנשים שאין לי אליהם קרבה משפחתית ועוד להיות נחמד. לנהוג.

לא בא לי על זה.