זוכרת שאמרת: מי שֶׁאִבֵּד אדם קרוב יודע
איך יום אחד
השמש לא זרחה.
הכל הפך משונה.
ב"הכל" נכנסו:
הרצון להעלים את הבוקר
הכרונולוגיה הפרועה
העצמי הישן, האהוב
בידי זו שאיננה.
אחרי כן – תקופה עלומה-נעלמה
של עצירת נשימה,
של קוצר.
רציתי לבקש:
בקצה המבול השמש תעלה, ואולי,
תחת שמיים נכונים יותר
תזרח קשת.
מבעד לשברי רוח
העולם ממשיך להתעורר,
עדיין שלוף, מעשן
אי-הבנה אחת גדולה.
עכשיו את אוספת בידייך עקבות-צבע
של קשת כלואה בענן.
את כמעט שותה אותן, אבל מניחה
לַצָּמָא לחלוף.
עכשיו אני אוספת אותך בידיי
בתנופת חצי-קשת, ואת
מפורקת, יָפָה,
ח תו כה בח תך ה ז ה ב.